בלוגי היקר וקומץ קוראיי,

לפני ימים מספר רבתי עם אדם קרוב.

המריבה הייתה עתירת טכנולוגיה (השתמשנו ברבים מה`עזרים הטקטיים` המודרניים העומדים לרשותנו, כולל טלפון, פלאפון ודואר אלקטרוני), כואבת ומיותרת.

במהלכה, קיוויתי שאצליח לחיות את חיי הרגילים והמתוכננים, והמשכתי בעיסוקיי: התחלתי לתרגם מרוסית לעברית את מכתביו של בוריס פסטרנק לאשתו האחרונה, זינאידה.

חומר מאתגר מאוד, בכל רמה.

שפת המכתבים, שפתו ה`טבעית` של פסטרנק, יפהפייה ופיוטית מאוד.

רוויה במתח גבוה של מחשבה חריפה, ומלאת דימויים רגשיים.

ובכן, די מהר הבנתי שלא אצליח.

אחרי שבפעם החמישית החלפתי בין נושא לנשוא, והעברתי את המושא כה וכה, שמה לאַל את כללי

הדקדוק העברי ואת השכל הישר,נכנעתי לכוחות גדולים ממני (רגשות, ווטסון היקר. שלי.) ויתרתי.

למתעניינים, לתרגום שלום.

הנה הקטע ביש המזל, אחרי ש`סורק` קלות ולפני עריכה:

"...מה מרגש אותי במאמר ובתרגומים?

במאמר ישנה הקבלה למחשבותיי בימים האחרונים.

חלק ממה שתורגם הוא ממה שקראתי בנוכחות יוּדִינָה (מחזור `מחלה`); הערב עם יודינה הנו עת מחלתך.

 לפני המאמר כתוב בשורה: Block 1921. Essenin 1925, Mayakovsky 1930 – תאריכי מותם של

אנשים קרובים לי כאחים, ורק שלי חסר עדיין.

העיקר הוא שאדם לא מוכר לי (GeorgeReavy) במרחק אלפי מילין ממני ובשפה זרה כותב על חיי שלי

כעל דבר מה שאינו שייך לי, ואני חש פתאום אחרת (באנגלית) כיצד הם שייכים לך, באילו שמחה ותודה

אני מעניק לך את משמעותם..."

גם לקשר שלום.

במאמץ מסוים, ותוך חירוק שיניים נאלצתי להודות שאני מקיפה עצמי, בפרפראזה על או. הנרי  באחד

מסיפוריו הקצרים, ב`גדר חיה` של מנגנוני הגנה שמקשה להתקרב.

והרי לשם כך היא נועדה, למנוע אפשרות פגיעה.

ויחד עמה גם קירבה.

ומי שלא חווה זאת מעולם, שיקום.