אחד הדברים שאני מאוד אוהב הן נסיעות ארוכות ליעד רחוק. אבל מה שאני עוד יותר אוהב, זה כאשר נסיעה ארוכה משתבשת לכאורה, או, כי אז היא הופכת מטיול פשוט להרפתקאה בלתי צפויה, שבה אתה לא יודע לאן תגיע ואת מי תפגוש בדרך...

יום שלישי האחרון הייתי אמור לצאת עם כל המחלקה שלי ל-3 ימים של נופש (על חשבון המערכת) בכפר חוס"ן בדרום הארץ. נסיעה פשוטה לכל דבר, רק שבמקום לנסוע עם כולם על הבוקר, פגישה חשובה שקבעתי בצריפין שינתה את כל מסלול המסע. הנסיעה לת"א ההגנה ברכבת הייתה שקטה, וכללה היכרות ושיחה מרתקת עם יזם ושותף סטארט-אפ שחזר מארצות הברית על מנת להתרחב בישראל.

ירדתי בת"א ההגנה, וההליכה משם אל התחנה המרכזית הבהירה לי כמה כבד התיק צד שלקחתי איתי, ולמה זה לא רעיון טוב לשאת אותו ביד, אבל הייתי צרריך להמשיך. אוטובוס של 40 דקות לבסיס צריפין, ומשם עוד אחד פנימי עד למקום המבוקש.

נדלג על הפגישה כי פשוט אינה רלוונטית לסיפור. האתגר שהיה לי כעת הוא להגיע חזרה לקצה השני של הבסיס (מרחק של כמה קילומטרים), כי קבעתי לפגוש חבר טוב שלי שם, ולראות סוף-סוף היכן הוא משרת. בעודי תוהה כיצד אני מגיע לשם, עצרו אותי חבר'ה של חב"ד שבאו מוירג'יניה ואוהיו, להנחת תפילין ועידוד מצוות בארץ. אני לא אדם דתי במיוחד, אבל זרמתי בכיף וקיימתי מצוות תפילין לשמחתם הרבה.

כשהמשכתי משם הלאה, דרך קניון הרכבים, הבחנתי ברכב יוצא שעובר לידי. כמעט מאינסטינקט הרמתי לו יד וסימנתי לו להמתין לרגע. הטרמפ עם אותו בחור שחזר בדיוק משירות מילואים, היה בדיוק במקום. הוא הביא אותי עד לשער שאליו כיוונתי, ומשם נכנסתי אל תוך הבסיס.

שוב עצרו אותי אנשים בכניסה, אך הפעם אלו לא היו חבר'ה של חב"ד. שוטר צבאי סמוי, לבוש ג'ינס וחולצה לבנה, חיכה בסבלנות שאסיים את שיחת הטלפון שהייתי מצוי בה, בעוד ששוטרים ושוטרות אחרים מתאגדים סביבי. לרגע הרגשתי כמו חשוד בסרט מתח, ולאחר בירור הסתבר שפשעתי בשיער שארוך במספר מילימטרים יותר מידי. לא היתהה לי סבלנות לעמוד על חוסר ההיגיון, גם לא רציתי להרוס את המצב רוח הטוב שלי, בניגוד להפצרות חברי שחיכה לי בתוך הבסיס, והמליץ בטלפון לא לעצור ופשוט להתעלם מהם. רשם לי את הדוח בעודי משוחח להנאתי עם השוטרת שאיתו. בירכו אותי ביום נעים, ומשם המשכתי לפגוש את חברי משכבר הימים.

הגעתי למשרדו שם הספקתי לבלות איתו קצת ועל הדרך גם להכיר ולמשוך את תשומת הלב של כל החיילות אצלו במדור (טוב, הייתי במדי טייסים והם בירוק). ;) עזבנו את הבסיס לאחר שעה, ללא היתקלויות מיוחדות, ומשם תפסנו אוטובוס חזרה לתחנה המרכזית. בעודנו צועדים בקניון המקושר לכיוון היציאה לרחוב הראשי, עצר אותנו בחור בסביבות שנות ה-30 לחייו שניסה לשכנע אותנו להניח תפילין - ולא, הוא לא היה חב"דניק, וגם לא חרדי חזק בדת. ציינתי שכבר עצרו אותי להנחת תפילין יומית היום, ושחבר שלי הוא פשוט אתאיסט מוחלט. איכשהו השיחה זרמה והוא מאוד התלהב לשמוע על העסקים והמיזמים שאנחנו עושים, והסתיימה בהחלפת מספרים עם הבטחה שאצור איתו קשר לדיון מעמיק בנושא.

כיברת הדרך הבאה שעברתי, נעשתה לבדי ברכבת מת"א ההגנה לבאר-שבע. בעודי יושב בתחנה ומחכה לרכבת, שמעתי אנחה כבדה מתיישבת לידי על הספסל. אישה שעובדת בניקיון בתחנה חלקה איתי את תשישותה וכאב הראש שהיא סובלת ממנו, בעודה מתוסכלת מעבודתה השיגרתית. נתתי לה אקמול, דקה או שתיים לפני שהרכבת הגיעה, וניפרדתי בנימוס. קצת הצטערתי שלא הייתה לי דרך נוספת לעזור לה, אבל שמחתי על מעט העזרה שיכולתי לתת. בנסיעה ברכבת רותקתי מאוד משיחה נלהבת של 3 חבר'ה מבוגרים במושבים לידי בנוגע למשחק אסטרטגי מטורף, שהתברר בסוף הנסיעה כמשחק הברידג'.

על הדרך הקצרה מתחנת הרכבת לתחנת האוטובוס המרכזית, אדם שנראה מסודר למדיי ביקש ממני עזרה כספית כדי לקחת אוטובוס חזרה הביתה, בטענה שאת כספו הוא נתן כנדבה לחייל שהיה זקוק למשהו. נתתי לו כמה שיכולתי, ומשם תפסתי אוטובוס אחרון לכיוון היעד המיוחל (סוף-סוף!).

מתוך שיעמום ואולי קצת בדידות, פתחתי בשיחה קצרה עם חיילת מהחיל שישבה לידי, מה שהוביל אותי להבין שעליתי על האוטובוס הלא נכון, ולאחר בירור קצר עם הנהג התברר לי שאני צריך לרדת בתחנה אקראית בדרך ולחכות שיאספו אותי מישהו מחבריי.

שמרתי על אופיטימיות אך הערה קטנה על הרעב שהולך ומציף אותי, הובילה את הנהג לפרגן ולתת לי תפוח - לא משהו גדול, אבל זה עזר. המשך שיחה עם אותה חיילת הוביל לצחוקים עם עוד שני חברים שלה, ונדיבות קלה מהפופקורן שהתרוצץ שם, הגיעה למצב של "היי, קח את כל החבילה". עכשיו בהחלט הסתדרה לי תחושת הרעב בבטן.

ירדתי על הדרך בתחנה שהומלצה לי. אמצע שום מקום מוקף במדבר מכל הכיוונים. משיחה עם חבריי למחלקה התברר שהם עדיין תקועים עם הרכב במקום. לא עברה דקה ורכב לבן ובתוכה קצינה חביבה בקבע, עצרה והציעה להקפיץ אותי על הדרך. אחריי נסיעה של 10 דקות התברר שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך, והיא פשוט החזירה אותי לאותו מקום בדיוק - אבל העיקר הכוונה, לא?

החושך כבר ממש ניכר בשמי הלילה העולים. בעודי מחכה עוד אוטובוס מלא בחיילים מהבסיס עצר לידי, קצין יצא מתוכו והציע לי לעלות איתם במקום להמתיך בחשכה. אבל חבריי כבר יצאו לדרך, והעדפתי לחכות להם.

מהבית באותו בוקר יצאתי בשעה 10 וחצי. אל היעד המיוחל והמבוקש הגעתי בשמונה בלילה. במהלך הזמן הזה אפשר לקחת טיסה מתל-אביב לניו-יורק (הערכה - אני לא לגמרי בטוח). אבל החוויות שעברתי והאנשים שהכרתי על הדרך הפכו את זה להרבה יותר מעניין ומרגש מסתם נסיעה רגילה.

המסקנה שלי מכל האירוע: לעיתים תוכניות משתבשות והדרך לא עוברת כמתוכנן. במקרה כזה לפעמים עדיף לזרוק את כל התוכניות ופשוט לצאת אל הדרך ולזרום. לשחרר את המחשבות, לתת לדברים לקרות ולצאת לצעוד על הצד הפרוע של החיים (Take a Walk on the Wild Side...)

עד לנסיעה הבלת"מ-ית הבאה...

שלכם תמיד,

מתן באום.