| אני מסתכלת במראה, ואין לי אוויר. אני הולכת ברחוב, משתקפת מצד חלון ראווה של חנות, ואין לי אוויר. אני שוטפת פנים ורואה את עצמי: פניי, עיניי, צווארי, ואין לי אוויר. הכל פשוט נגמר לי וכל מה שאני מרגישה מסתכם בפאניקה על השמנה ועל שאר הגועל החוצגופי הזה...שונאת שזה מתרחש, אבל זה לא מרפה ועם הזמן כלל לא מראה סימני החלשה. מרגישה רק דחף נורא, יוצא מגדר הרגיל עד כדי כך שהאוויר נגמר (אסתמה של הנפש?) ונשארת רק פאניקה שלא אכפת לה מבריאות, או עובדות, או טיפול, או כלים או כלום, אכפת לה רק ממעשה כלשהו שייתן לה מענה, פורקן {ולרוב – הוא לא מוגדר כחיובי}. אני קמה בבוקר אל תוך החיים ההזויים שלי, אל עצמי, ולא בא לי, לא בא לי לחיות אותם בכלל, לא דמיינתי שייראו כפי שהם. חושבת רגע על לברוח, אבל אז התסכול מכה חזיתית ומבינה שאין לאן, אין ממי, אין איך...  מתעוררת בכל בוקר בתוך הביצה העצמית, הרקובה, השגרתית, ההרסנית, החולה ו...לא יודעת מה לעשות, איך להמשיך בכלל לחיות את אותם חיים...למה? למי? לשם איזו תכלית?! וכאילו שלרגע אחד מזערי אני מתחברת אל העולם בכל זאת, אל הסביבה החיה, הנושמת, הקיימת ומבינה שזה אמיתי, שאני כאן וצריכה להמשיך להיות כאן כי אין שום מוצא אחר. ופתאום נזכרת במה שאכלתי אתמול ובא לי להרוג את עצמי, אבל עכשיו כבר אין מה לעשות כי עברו שעות ארוכות והכל התעכל ו.... השמנתי?? ביום אחד? יכול להיות? זה לא יכול להיות והמודע מנסה להסביר את זה לעצמו, שזה לא יכול להיות. אבל התחושה שונה ואף אחד לא מבין. כולם בזים, לועגים, קוראים לי משוגעת... והאמת? זה כבר לא ממש משנה או קשור, כי יודעת כי גם אם ארזה, לא ארגיש שונה, יפה, טובה, מסופקת... אז... מה יש לעשות? לאן יש לי לפנות? למה אי אפשר לעצור לרגע את הכל ולקחת רגע אחד, ארוך, ופשוט לנשום? לו רק הייתה יורדת יד ענקית מהשמים, אוספת אותי ומטפלת בי, גואלת אותי מיסוריי ודואגת לי להכל - ואני רק הייתי נחה לי שם בשקט..... אולי מסתבר בכלל שאני לא חזקה כמו שאני נוטה לצייר את עצמי, אחרת אין שום היגיון בהרס העצמי המתמשך הזה... וברגעים כשהפאניקה מגיעה הכל נשכח, עולים במיידית תסריטים מצמררים, גרועים, רעים: אני אעלה במשקל עוד ועוד ועוד, אעלה את כל מה שהורדתי. אני אהיה בלון מנופח ומגעיל שאף אחד לא ירצה להיות לידו. לא אוכל להיות בשום זוגיות רומנטית, אף אחד לא יוכל להימשך אליי... כולם ילעגו, יצביעו לעברי והגלגל יסתובב אחורנית... זה סוג של הרגשה כזו, של פלצות, שאני מסתכלת במראה, נוגעת בפנים, נוגעת בגוף ואומרת ש... ואומרת שזו לא יכולה להיות אני, זו פשוט לא יכולה להיות אני. מסרבת להשלים עם הקיים, יש לי תפיסת מציאות, שלא לוקחת את המציאות בחשבון וכדי לשמוע את קול ההיגיון שבי – אני צריכה להשתיק את הכל, אך זה לא אפשרי. רגילה, כמהה וצמאה לרעש תעשייתי...לקול ההמון שנשלח מכל עבר ועוטף אותי, לקהל התמידי הזה... אז אין לי אוויר ואני מרגישה מחנק, והאופן בו אני דורכת על האדמה קובע את איכות האוויר שאשאף לריאותיי, אך לא מסוגלת לדרוך נכון, ואם כבר דורכת – אז נדקרת ממסמרים... נרגמת באבנים, נשארת פצועה בצד הדרך. כואב לי כשאני לא מדברת את השפה הפנימית שלי, לו רק יכולתי לתרגם... |