| אני לא מאמינה שאני באמת יושבת וכותבת את הדברים הבאים, אבל אולי זה תחילתו של מהפך...ימים יגידו. מעניין איך רק לפני שבוע פרסמתי פוסט על כך שאין לי אויר, שהמציאות חונקת אותי ואת הגבולות על פיהם התנהלתי עד כה. משהו בהרגשה הפנימית שלי אותת לי שבקרוב יחול שינוי, מפנה...הרגשתי איך האשפוז נושף בצווארי, קרוב מתמיד, בצעדי ענק מפלצתיים מקרב אותי אליו בכל יום עוד קצת ועוד קצת. ובכן, עכשיו זה רשמי, זה קורה ממש אוטוטו ואני לא כל כך יודעת איך "לאכול" את זה. עד שזה לא הגיע ממש, הייתי גיבורה במילים, מעט במעשים, ברצון, במוטיבציה, בכל. ופתאום כשזה דופק על הדלת אני מתבוננת מאחורי העינית ומתקשה לפתוח דלת לחיים. משהו בי דפוק מן היסוד, אחרת אי אפשר להסביר את האמביוולנטיות הזו שתקפה אותי כרגע...כאילו אני מנסה למשוך עוד קצת, עוד יום, עוד שעה, לתת להפרעה לחגוג ימי חסד אחרונים לפני כניסתה להסגר. לפני כניסתי למקום בו אוותר על עצמי (אז מה יישאר לכל הרוחות?) אני מפחדת מהפחד, לא רוצה להיות נביאת זעם אבל מפחדת שגם הפעם זה ייגמר שחור. מפחדת שההפרעה אוחזת בי בשיניה הטורפות, אני מנסה לצבוט לה בלחיים ולהתיש אותה אבל נתקלת בחומות, בזו אחר זו. דווקא לאחר שהגעתי להחלטות, דווקא לאחר כל התובנות, המעשים והכוונות הבריאות לעבר העתיד - פתאום ברגע אני נתקפת במעין דכדוך מסוים, כאילו איני שלמה עם הנעשה. החלומות שלי על הצלחה מטאורית ועל חיים קלים ונוחים, מתרחשים ומקבלים, מסתבר, נופך מעט שונה במציאות. לפתע אני קולטת שהדרך להשגת המטרות שלי אינה קלה כפי שחשבתי: המחשבות הטורדניות שבות לתקוף, במלוא הכוח. הפחד המבעית הזה מאוכל, מעלייה במשקל, מכך שמלחמת ההתשה לעולם לא תיגמר. מה עושים כשלא מצליחים להירדם והמחשבות רודפות כאב, אוכלות אותי מבפנים ואין דרך לפרוק זאת החוצה? אין אפשרות לפרוט זאת עד לנימים הדקיקים ביותר... וגם כשיש יש כל כך הרבה דברים שאסור להגיד עד שזה פשוט חסר טעם... אני מפחדת. מפחדת מעצמי. מפחדת ממה שיקרה כשאגיע לסף. הייאוש... כשאגיע לסוף ואצטרך להתחיל מחדש. מההתחלה, ואולי זה יהיה הסוף של דרך הרסנית והתחלה של חיים? " יש לי הפרעת אכילה. אני צריכה עזרה " - כמה קל לכתוב את זה, כמה בלתי אפשרי להגיד את זה. ואיך לעזאזאל מוצאים את האומץ? את השביל המפלס לסיוע? לתמיכה? יודעת שכדי להיחלץ מנהר סוחף או ממצב קיצוני יהיה עליי לבצע מהלך נחרץ ובוטה, אין טעם בפעולות שקטות וחלושות. לנסות זה חלק בלתי נפרד מתהליך החלמה, אך לנסות, עבורי, זה לא מספיק, עכשיו אני צריכה לנסות + להצליח. אבל, אני מפחדת מההחלמה, מפחדת מלאבד את התקווה, מפחדת מלאבד את עצמי בדרך לשם... מפחדת לאכזב, להתאכזב, להיכשל, ליפול, להצטייר דפוקה, טיפשה, חולה, משוגעת. מפחדת לא להבין, מפחדת להיכנע, להתבוסס, לשתוק ולדמם מבפנים, מפחדת להישבר, לשבור, להתרסק, לרסק, לנפץ חלומות, לנפץ את עצמי. יש למישהי/ו דבק איחוי לנפש? אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל ברגעים אלה ממש, מה שהכי הייתי רוצה הוא חיבוק ושרק יגידו לי: "שי, הכל יהיה בסדר". |