| רגע לפני שאני יוצאת למסע ההחלמה, מנסה להעלות על הכתוב את התהיות, הדיאלוגים ביני לביני, החששות והפחדים הכמוסים: לא קל לי  , עוד לא התחלתי, עוד לא פסעתי אף לא צעד אחד - וכבר לא קל לי , אם לא לומר קשה, מאוד, מאוד מאוד. אני לא טיפוס מפונק, אני די לוחמנית ועוצמתית...עד הרגע החוצץ ביני לבינה, הפרעת האכילה שלי.מצד שני, הבנתי שזה היום או לעולם לא. באמת, לרגעים אני תוהה עם עצמי איך אני עוד כאן? חיה, נושמת, קיימת... סוג של נס. מתחילה לגייס עצמי למסע המאבק על חיי ואוטומטית צפות הטראומות מן העבר, נוכחות חדה וברורה של כשלונות בדרך להבראה, בזה אחר זה, צפים על פני השטח מבלי שתכננתי ועם כל הרצון לעצור – לא מסוגלת. הגוף, מסתבר, זוכר ולא שוכח, חוויות קשות שחוסמות לי את הזרימה הטבעית של האוויר, חנק רגשי ופיזי בלתי מוגדר... אני שוכבת על המיטה בחדרי וחשה בתלישות פתאומית, מרגישה מנותקת, מצולקת, בגוף ובנפש. מנסה לשחזר עם עצמי מה קרה לי בעצם, להיכן, מדוע ולמה נבלעו להן 11 שנים? כבדוּת, קלילוּת, עצב ואושר – המוני רגשות צפים ונפש מיוסרת אחת ויחידה. התחושות שלי בגוף כל הזמן משתנות, מתחושת חוזק לרפיון, מרוגע לעצב, מביטחון לחששות. מערבולות חוזרות ונשנות בכל הגוף, מרגישה את הכאב עז וחי אבל אז עוצמת עיניים ולוקחת אוויר...חזק חזק אל תוך הריאות, שעייפו גם הן... לאחרונה אני מגובשת עם עצמי שאין לי טעם אמיתי ללכת בדרך הבריאה, אם איננה מלווה בכוונה אמיתית ללכת את: "כל הדרך", עד לאותה קפיצת מדרגה ועד לאותו שינוי מחשבתי, המשחרר את מגבלות התפיסה האשלייתית הנעוצה בהפרעת האכילה המפלצתית שלי. מצד אחד בא לי, בא לי לחוות מחדש הרגשת חיות, קלות, אושר קיומי, התחדשות מתמדת ושמחת חיים פשוטה וטבעית, בא לי למצות את מלוא הפוטנציאל שלי כבת אנוש, בא לי להיות ייחודית בעזרת הפסיפס הרבגוני של אישיותי ולא בעזרת "תת – משקל". ומצד שני, ישנה מעין השלמה כואבת עם המצב הנתון, ישנו ההרגל, השגרה החולה, הטירוף הרודף, אפיסת כוחות ברגע בו הם נדרשים להיות בשיאם, רגע לפני היציאה למסע – אני הופכת משותקת, אולי כי מעולם לא נלחמתי על אמת???? אולי כי לא רציתי להילחם??? כי לא ידעתי איך??? מתקשה לוותר על עצמי, על גופי, על הסבל - רב השנים, על שליטה אינסופית, על גבולות נוקשים, על הכל. מנסה לגייס כוחות, כי רצון כבר יש. אך בד בבד כואבת את ההתחלה, מפחדת מן האמצע ומלאת סימני שאלה לגבי הסוף (?). ואולי לא אצטרך להתמודד שם לבד? ואולי יהיו שם איתי, ביחד, בכאב משותף ללא שם, ללא כתובת...שותפים לכאב אבסורדי וסוחף, על לא כלום(?) כאב מתמשך ונוגה של למעלה מעשור, כאב ממכר שלעיתים גורם לי להתפלש בביצת מופרעות וייסורי "גדילה". אני תוהה ומייחלת שאולי יבינו אותי סוף סוף(?), אולי יראו שאיני עושה דבר בכוונה תחילה, שאין לי שליטה, שאיני רוצה להתאדר במופרעותי? כואב לי, בכל הגוף, מי היה מאמין שתחילת המסע במטרה להיוולד מחדש יהיה כרוך בכל כך הרבה כאב? ועוד לא התחלתי אפילו! אבל אני מאמינה שעצם הקפאת המבולבלות שלי, בקשת העזרה "מן הקרביים", הרצון העז להרפות ו"לחולל את הנס" – ימתיק במעט את כאבי. או שמא אני סתם מנסה לנחם את עצמי...הרי ברור שקל – לא יהיה. רק שלא יוותרו עליי מבעוד מועד... אז איך נראה, מתחיל ומתהווה מסע לעבר ההחלמה? לראשונה אני מרגישה אבודה, יודעת לאן אני נכנסת...אך לא יודעת כיצד אצא, אתנהג, אחשוב, אהיה...כיצד אקבל חזרה בזרועות פתוחות ובלב שלם את העשתונות שאבדו? כיצד אקבל בחזרה את עצמי? את שפיותי? חיים שלמים שיצרתי הולכים להיגדע, מן השורש, מתוך התודעה הישנה עומדים להשתנות ותחילת השינוי הינו מוות והתפרקות הישן בכדי לפנות מקום ולאפשר לחדש להיווצר ולהופיע: "עלייך להיות מוכנה להישרף בלהבתך שלך, שכן, איך רצית להיהפך לחדשה בטרם הפכת בתחילה לאפר" (מתוך: "כשניטשה בכה"). אז כן, יש בי רצון ליצור מציאות חיים חדשה ולבנות אותה הפעם על יסודות אמיתיים, יציבים ונצחיים. לא עוד מנוחה קוטלת על זרי התודעה הישנה, לא לחזור לעולם ל"תרדמת" – כי השדים הרדומים לעד ישארו שם...אבל כל עוד רדומים הם – לא יהיה כל נזק או סיכון. "כשמישהו הצליח ליצור את גן העדן החדש שלו, את הכוחות לכך הוא שאב מהגהינום הפרטי שלו..." (סוקרטס). סוף עידן הסבל? |