| אני לא יודעת מה אני בעצם מבקשת, לא יודעת ממי אני מבקשת... מעין מכתב לנמענים אלמונים, עלומים... רק רוצה ושואפת שתשמרו עליי, גם אם מרחוק. אני נותנת לכם את הזכות המלאה לנער אותי, לזעזע אותי אם יתעורר הצורך, אני רק מזהירה שכרגע אני במצב אטום. אני מודעת בכל רמ"ח איברי למה שאני עושה (האמנם?), לא מתכוונת לחזור אחורה, רק טיפ טיפה לוותר, עד שהדברים יהיו פחות כואבים, עד שיחזרו למסלולם הרגיל, המוכר. אני מצטערת, מראש. כרגע רוצה מעט לא להיאבק: מצד אחד מרגישה לא מספיק חולה, מצד שני יודעת שכלל לא בריאה. וכן, יש לי חלומות...הרבה, אחד מהם נגוז היום, והוא לעזור/לטפל בבנות עם הפרעת אכילה ולהוציא אותן מהבוץ. כדי לעשות את זה, אני צריכה להאמין בלב שלם שאפשר להירפא במאה אחוז. ולא, אני לא מאמינה. אבל יהיה בסדר, מתישהו. באמת. חייב להיות!!! אל תוותרו עליי למרות שוויתרתי על עצמי כבר מזמן... מפחיד אותי לכתוב את זה, פה, באתר, במקום שיש לא מעט קוראים, במקום שיש לא מעט גולשים וזו לא רק אני עם עצמי... מפחיד...אבל עדיין כותבת... אל תתוותרו עליי... אל... צריכה גבולות! צריכה גבולות שמעולם לא קיבלתי. צריכה שישימו גבול לכל דבר אצלי. סמכו עליי יותר מידי... סמכתי על עצמי יותר מדיי, ומה יצא לי מכך? נתנו לי יד חופשית, בכל, וכעת? צריכה שיחליטו לעצור אותי... צריכה שיעצרו אותי מעצמי. אין לי גבולות, אין לי כי לא שמו לי מעולם, כי לא היה צורך בכך. כי הייתי ילדה טובה מדי, כי הייתי ילדה שלעולם לא תעשה שום דבר רע, "מושלמת". צריכה גבולות. צריכה מחסומים. צריכה כוח, שיעצרו אותי בכוח. אסור לתת לי יד רכה. אסור לתת לי הקשבה. אסור לתת לי חיבוק, אהבה או מילה טובה. צריכה גבולות, נקודה. לא יודעת למה אני בכלל כותבת את זה כעת, בעיתוי הכי לא מתאים... הטלפון הזה, לא אשכח כמה מפחיד הוא היה: "שלום, מדברת ****** מתה"ש, רציתי לזמן אותך לאשפוז ביום *****..." רציתי לנתק. רצית לומר בשקט: "טעות - זאת לא אני, אני כבר בסדר, אני בריאה...תזמני מישהי אחרת". רציתי למחוק, לברוח, להיות מאחורי שמיכה עבה, חומה או מסכה. ובכל זאת, נשארתי. דוממת על הקו, ספק חוצצת בין החיים למוות.. "במרחק נגיעה (או טלפון)". כי שם גם היה הסיכוי, שם הייתה התקווה(?). מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר. אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי). אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר. אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק. אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי. וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי. אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי. אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר. אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר. וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב. רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ. וּבְכָל זֹאת. וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד. אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי, שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר. אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר. וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ. וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי). וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב. יוֹרִים. וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם. מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי. וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם. אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר. מבינה היום כמה עדיין פגיעות העבר עדיין חיות בי, במלוא עוצמתן, נשפכות ממני כמו רעל לכל הכיוונים. משפטים שנאמרים לא במקום, כאבים שנשלחים כמו חיצים לעבר הלא אשמים. ופוגעים... פוגעים והורסים כל חלקה טובה... אל תשנאו אותי עליהם, אל תעזבו אותי בגללם... אל תוותרו על הילדה שבפנים, שבמשך שנים הזינו אותה ברעל. היא נגמלת...היא נלחמת...היא מנסה. אבל אל תוותרו עליה... אני עוברת תופת, וקשה לי להחזיק מעמד, מלאה בבושה לעמוד במשבצת הזאת. הטיפול שלי, שנשמתי בעזרתו, הפך לחול, לקרח, למים...למשהו בלתי מוחשי, לבלי חותם. מופקרת למאכל שדים ולכאב, עם רעב ורעד פנימי, יש ריח של מוות באוויר ואני לא יודעת לאן מכאן ואיך בכלל. אני מתחננת תהיו פה, תחזיקו אותי, אל תוותרו עליי. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה לפגוע. אני לא רוצה להשמיד את עצמי. תהיו פה, בבקשה. אני צריכה עזרה. |