| בהתחלה הייתי במבי: מתחת לריסים ארוכים, בצילו של כאב עתיק. ילדה המביטה לאינסוף, עם לב כבוי שמתגעגע לזיכרון... אחר כך הייתי פיטר פן. ללא שם, ללא ארץ, ללא בית, ללא משפחה אמיתית, שייכת לארץ "לעולם לא", שאין בה אלא תום. ואז הפכתי לוונדי, שעפה... ואהבתי את הקסם, ואהבתי את המעוף... ופתאום נהייתי לקפטן הוק: מכוערת, קרה, זרה, אכזרית, והשעון, שבקיבתו של התנין, הזכיר בתיקתוקיו המטרידים אחריות וריבע וקיבע וקבע חוקים אפורים... וצבע את השמים בשחור וסגר לי את הלב, והפיל אותי מן השחקים, אל ים הקרחונים. ורציתי לומר שלום לתמיד, ואז לפתע הפכתי להיות בת אדם. ילדה כבויה שמבקשת לה עולם יפה יותר. שמשתוקקת, ליער הטהור של במבי, שלפני הציידים. ונהייתי, לאדם שכל כך רוצה לעוף, רק כדי שלא לכאוב. והבנתי שלפעמים, ללא שליטה ובלי יכולת לעצור, השעון של קפטן הוק מתחיל לתקתק לי בתוך הבטן, וידי המושטת לעזרה - קופאת לאנקול מתכת קר כי הקירבה כואבת לי. ועוד הבנתי, שאני, כוונדי – ילדה אבודה שצריכה השגחה, שזקוקה לסדר טוב של שעונים קשים כדי שלא להיבלע, ולקפוא, ולפחד. |