| חנוכה, חג האורות. דמעה ועוד אחת... מבלי שאף אחד רואה, מבלי לשים לב. לחי רטובה, עפעף לח, ריסים שפופים, מבט כבוי. חנוכה. האמת? לאחרונה אני מחפשת נואשות הבזקי אור, מנסה למשוך תשומת לב, לווסת את השליטה, לרדוף אחר סיוע. {האמנם?} כמו גחלילית, מהבהבת בלילות, רדומה בימים... תרה אחר פנסים מיוחדים שיאירו במקצת את החושך שהשתלט עליי, על גופי. פנס שיאיר את השתיקה, יאיר את האנרגיה החיובית, שלא ידברו איתי יותר על החושך, על חוסר האור הרגשי בחיי, על שמש נבהלת ושוקעת ברגע שעולה הירח על שתיקות קשות. אני מנסה להדחיק, להדחיק את אפלת חיי, חייב להיות שם אור קטן אחד לפחות, שמחבר את הגוף לנפש, את הרגש למדע, את הזעם לחמלה, את הלב לראש, את הידיעה לספק, את הגחלילית לנר חנוכה. לא? והנה שוב חנוכה, וכולם מדליקים נרות בבתים החמים המוארים... ורק אצלי זה לא זה. אצלי רק געגוע למוכר והטוב, לישן, לילדות, לאור קטן, לישועה, לגאולה, להרגיש מספיק בטוח לרעות בשדה הפתוח (?). ואני שואלת את עצמי: מדוע כבו כל פנסי חיי? ואיך אף פנס הכיס הזעיר שלי, שהאיר לי את החשיכה הנראית המקיפה אותי, דעך גם הוא?! מי מאיתנו באמת יכול להדליק נר ראשון ולבטוח בכל החנוכייה כולה? מי יכול לסובב סביבון בחייו שלו, וגם לחוש ביטחון באות שנפלה בגורלו ואיזה נס גדול היה פה? ומי מאיתנו מרשה לעצמו לחוש כמו אור יקרות אלוהי? איפה אותה ילדה בת 5 שאכלה סופגנייה ללא הלקאות? שהדליקה נרות ללא חשש כוויות? ששרה מדהים וחיברה מילים מופלאות למנגינות? אני רוצה לחבק אותה שוב, אך היא רחוקה פיזית, רגשית, אפילו מחוקה בדמיון, חושך שזור בחושך. אני עדיין רוצה להאמין ולתלות תקווה ב: "נס גדול היה פה"! באותו סביבון קוסמי, בדלתות המסתובבות, בנרות הדולקים, בשער הפתוח... בחלומי, אני עדיין ילדה שמשחקת סימני דרך בעמק הצפוני. גחליליות האירו את דרכי, פנסים קטנים שהטבע חפן בתוכם את כנפיו. עוד תנועה קטנה של שקט מואר, בתוך חושך בר חלוף. |