| מסתכלת, מגששת בין קווי חיים חלושים ודהויים. רואה מבעד רק סורגים, עוד סורגים ועוד סורגים... מבעד לתקוות מנצנץ ומבליח לו אור זעיר, אך היד קשה, בלתי מושגת, לא נתמכת, לא נשענת. אני כאן יחידה, אף אחד לא רואה, לא פנים לא חוץ. הכל סוגר עליי, מנסה לרצות את הסביבה, נקרעת בין שלל אירועים, לא מספיקה לעקוב, נופלת וקמה כי אין מקום להשתהות, אין מקום לכישלון, אין מקום לחידלון. על כתפיים שמוטות, גוף זרוק ומוחלש, ניצבות משקולות כבדות מנשוא, ואני סוחבת, סוחבת ומדממת, אך לא מראה, לא בוכה, לא מזיעה, לא פוצה פה או מקטרת. סוחבת בשקט. נגמרת לאט...עוד רגע וגם הגוף שמחזיק את הכל ואת כולם – יקרוס אף הוא. אני לא מאיימת, לא מחפשת רחמים או תשומת לב. רק הקלה, הבנה, הכלה. חיבוק? אני כאן יחידה, אף אחד לא רואה, לא שומע, לא קולט. הכל סוגר עליי. מי ימצא את המפתח ללב שלי? שרוצה כל כך לפרוץ ולחדור את גופי, לב שרוצה לדבר, לב שבוכה, מתייסר וכואב, 24/7. ימים של אי ודאות, ימים של אתגר, ימים שמחשלים אך מחלישים, ולרגע שחשה שקצת הוקל לי – נופלת עוד פצצה...ואת הרסיסים אני סופגת, מונעת מהשאר כאב, מונעת פציעה, דימום וחבישה, אני יכולה לספוג הכל. למרות שהקושי הרגשי והפיזי שלי לבטח לא "עובר מסך", ולמרות שעוד קצת לוחץ לי בראש, מנסה לנחם את עצמי שיהיה בקרוב יותר טוב. הכתיבה עבורי היא מעין סירת הצלה בים סוער, כך גם המטפלת שלי, שמהווה עוגן הצלה חירומי מתי שרק מתבקש...מבלי לגזור עליי רגשות אשמה מיותרים. אך עדיין לא פשוט, עדיין מותשת, עדיין ערה, אחרי שלא נרדמת... לא מצליחה לתפקד ויחד עם זאת מתפקדת למופת, מתקתקת את הכל מא' ועד ת'. פרדוקס מדהים... מרגישה כמו צל של עצמי, מנסה לא לתת לפאניקה ולמציאות המקיפה לשלוט בי וברגשותיי, אבל היא צוחקת לי בפנים, משתלטת ועוד איך, הימים האחרונים הם סרט אימה של ממש ובא לי רק להתעורר, כשכל הסיוט הזה ייגמר. אני רוצה שדברים ישתנו, אני מנסה לקחת את עצמי קדימה. זה לא הולך. זה לא! אני רואה שחור כשהשאר רואים לבן, אני רואה גדול כשהשאר קולטים קטן. לא מזלזלת באוריינטציה שלי אבל הפערים מתחילים לכרסם בי ספקות. עוד מעט תגידו לי שכיפה אדומה לא לבשה מעיל אדום ושכל יסודות הבסיס שלי התפוררו... הדרדסים כחולים זה בטוח!  וכעת, לאחר שהגעתי להשלמה, לתובנה, להבנה...שלא אצליח לשקם את עצמי מהריסות חיי. מדובר בהחרבה קשה, אך לשקם תוך כדי סיוע אני מוכנה לנסות, אעשה הכל בשביל להקל עליי, מעליי, להוריד את עול הסביבה, את נטל השגרה... זה קשה, שתדעו, זה קשה. לרגעים חושבת שכמעט בלתי אפשרי, בייחוד שמוזן, חי וקיים אויב כזה מבפנים... יהיה מוטרף מצידי לבקש שהעולם ייעצר לרגע? שרק אדביק את הקצב...שאצמצם את הפער. נמאס לי לדבר, אז כותבת. המילים, כך נראה, מסרבות לשתף איתי פעולה. מרימה את הראש למעלה בייאוש, מחפשת... מחפשת עזרה, מילים, תשובות, אור, אוויר, משהו... אני מביטה במראה, בפנים מושפלות, בחיוורון שזועק ומנפץ, מורידה את הראש, לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להביט לתוך תוכי פנימה. יודעת שלמרות הכל, יש לי כוח, לעיניים שלי יש כוח לספר את הסיפור שלי. כל כך רוצה שמישהו יביט לתוכן פעם אחת ויקרא אותי...יבין, מבלי שאוציא הגה. העיניים שלי תמיד סיפרו לי את המילים ששתקתי. אבל לא לאחרים. כעת הן ריקות, מבוהלות, שותקות. אין בהן אור, אין בהן כלום, ריקות וזרות. אלה לא העיניים שלי, לא העיניים של שי. דינג – דונג!!! אני שומעת את הפעמונים בראשי, הם מבשרים לי שהמוח שלי קם לתחייה ושעליי לצאת מהאוירה האשלייתית המעורפלת אליה נשאבתי. הולך להיות כאן מאבק לא קל ביני לבינו…המוח שלי. הכול מגיע בבת - אחת ועליי רק לעמוד בעמדה מובטחת, טובה, שלמה. התאוששי אני מפצירה בעצמי, תחשבי!  תאמרי שלום לעצב, נסי פחות לחשוב, תכנסי לתוך הקצב של האנשים מהרחוב. הכל קורה כל כך מהר, גם אם קשה לך לעקוב, אז אם את מתבלבלת, עשי פשוט – כמו הרוב.I Wish I Will…. עוד רגע עולה הבוקר, ואני? אני חייבת לחזור לזירה... |