| א נ י מתאשפזת מחר... בוררת את המילים, לא יודעת איך להתחיל, מדוע, כמה ולמה... רק רוצה לומר תודה על הליווי, על התמיכה, אוזן הקשבת והידיים שהושטו לאורך כל הזמן הזה. על כל מה שנוצר כאן בחדרי חדרים ועל ביחד בריא שנבנה כאן לאט לאט, ומסתבר שאני קצת חלק ממנו...או לפחות מנסה (?) אתם, כולכם... שקראתם על השדים שבפנים, על הלילות הטרופים, על הכאבים בחרוזים, על התחושות שבין המילים. שניסיתם להחליק ביד רכה על צלקות, להקשיב לי תחת אימת הזעקות, על הניסיונות החוזרים ונשנים לחבר ולאחות את שבריי לפאזל שלם ונהדר. מחר... מחר מגיע לו היום הגדול, אני נכנסת לתקן את עצמי, בפעם האחרונה! קץ לסבל, לדמעות, להתעללות רבת השנים. סוף של דרך המובילה להתחלה חדשה, לא עוד פחד משדים, לא עוד להיקרע לגזרים. לא עוד ימי צום, הקאות, תת משקל, רזון, טירוף, רעידות, נפילות, חולשה, חולי. הפעם אין משחקים, אני הולכת להיאבק על חיי, להבריא את נשמתי מפצעים... ואתם, כולכם, שהייתם כאן, עדים, שליטפתם אותי במילים חמות ועוטפות בלילות קרים, שגירשתם חשיכה ושאול מליבי, שהשקטתם עוד בכי חרישי... תודה על המשענת, הקריאה והתמיכה האינסופית. מחר החגיגה תגיע לקיצה ותיגמר, ומד הלחץ עובר בי את כל הגבולות: את החודש האחרון העברתי במעין שלווה שכזו, חשבתי שהזמן עומד מלכת...והנה זה קורה. איכות החיים הולכת להשתפר, הגוף הולך להיות מוזן, אני אישית מפחדת להתעורר למציאות שכל כך זרה לי. מצחיק, בדיוק בעיתוי שאני אמורה להיות מוגנת – הפחד מתעצם. לא מפסיקה לחשוב כיצד יהיה לחיות אחרת, לא בצד החולי, לא בצל החולי, לא בחולי! ולא פחות מכך על מה שיקרה אחר כך: כיצד אאמץ חשיבה חדשה, כיצד אצליח "להחליף דיסק" בראשי, ולחשוב אחרת על הדברים, בייחוד על אוכל ועל שאר הצרות שהוא גורם לי בנפש ובגוף... אין לי מושג למה לצפות, איך זה יהיה ואיך זה יעבוד, מבחינת היחס לאוכל ומבחינת היחס לעצמי. מעולם לא נלחמתי על אמת, מעולם. המוני אשפוזים, אינספור מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בה"ח בכל רחבי הארץ ונאדה הבראה, והפעם? הפעם אני חוששת שבעתיים, הפעם אני ממש מרגישה "לפני אשפוז". התחושות הללו זרות לי כל כך... תמיד נלחמו עליי...ולפתע תחושה שאני יוצאת למסע החלמה, מסע לחימה. כל המתחים האלה שמתגוששים לי עמוק בבטן מצטברים ביחד לצוואר הבקבוק הבריאותי של האשפוז מחר. זה אולי הצעד הראשון לקראת עצמי, כמו שתמיד רציתי לראות את עצמי: בריאה, ללא הלקאה עצמית, ללא טירוף ושנאה יוקדת... אני רק רוצה להחזיק מעמד, לא להיכשל, לא לסטות מהנתיב הבריא, לא להיכנע למחשבות גדולות ושטניות, לא להטריף את חושיי הנבלעים במערבולת אי ההיגיון שבי. הלוואי שהכל יעבור בסדר, רק ב-ס-ד-ר, את השאר אני אעשה, אתן, אגרום לכך שיהיה מצוין. כמה מפחיד לשחרר שליטה, כמה מפחיד פתאום "להיכלא" ולהיות נתונה תחת חוקים ומשטר. אין ברירות, לפעמים החגיגה חייבת להיגמר... על מנת שחגיגה אחרת תפציע בעתיד. אמן. |