| משחזרת ומריצה כמה חודשים אחורה, מדפדפת במוחי תמונות, מצבים ואירועים. נפלתי, אני נופלת, אני מתדרדרת, אני במצב ירוד, קשה לי, צריך לשים לכך קץ. הפרעת האכילה השתלטה באופן מזעזע על חיי ומצצה את דמי. מסיבה זו הסכמתי לאשפוז מלכתחילה, לאחר תקופת שפל חוזרת ונשנית, לאחר אינספור התנגדויות, התנצחויות וטירוף סובב. חזרתי לאשפוז מתוך מחשבה שהאשפוז יאפשר לי עם הזמן להרגיש אחרת, שאקבל שם הזדמנות להעריך את עצמי, לעשות שינוי אמיתי. ניסיתי בלי סוף בחוץ, ניסיונות מפרכים, כושלים שאין לתאר, פסימיים, מייאשים. הרגתי את עצמי, הרגתי את המשפחה שלי, את הקריירה וכו'... ולפתע אני מגיעה למקום שאמור להציל אותי, את הגוף המתפרק, את הנפש הפצועה, המצולקת, המורעבת. ובמקום לחוש הקלה, הכרת תודה וגאווה עצמית אני מיד מרגישה עלובה, בזויה, חסרת ערך ואפילו שנואה ובלתי נסבלת. בחדר של השגחה 24 שעות סביב השעון, עם זונדה המחוברת לאפי, מכאיבה ופולשת, התקווה מגיעה בתנודות: לרגע אני מאושרת, שסוף סוף הגוף מוזן ומקבל את שחסר לו, את חוסרי השנים שאולי לא יהיה ניתן להשלים... ולרגע אני די חסרת תקווה לאפשרות לשנות מצב זה. אמנם לראשונה אני חווה יציבות ותפקוד גבוה, ממקום שלם ואמיתי, מעין מלחמת שוורים, כיאה לבת מזל שור כמוני. אך למרות הכל, למרות היעדר הפרטיות, למרות הכאב הפנימי, הנפש הבוכיה, הכאב להסתגל, הכאב לעכל – למרות שאיני אוכלת כלל דרך הפה וכמעט ולא שותה, החיוביות היחידה שאני מוצאת בתהליך הטיפולי שלי הוא מציאת היציבות והיכולת לחוות את התקופה הקשה והרגישה, בה איני שוקעת לתהומות של חוסר תפקוד וכאב משתק, זה לא שאיני נשברת, אלא שהפעם מסוגלת להמשיך לתפקד הלאה...ליום הבא. ועובדה – אני עוד כאן. שבוע שלם שאני כאן, מתנהגת כחיילת למופת, מצייתת ולא פוצה פה, מהנהנת בהסכמה לכל החלטה כשמבפנים אני רוצה לזעוק, לצרוח, להלום באגרופים! והיום, החלטתי לפתוח את הלפטופ ולכתוב קצת, מאז שאושפזתי לא הצלחתי להתרכז ולכתוב את כל התהפוכות שהתחוללו. בשעה זו שכל הבנות בקבוצת תנועה ואמנות, אני בחדר, בהשגחה, לא נעה ולא זעה. כרגע מרגישה קצת זרה ומיואשת, מרגישה שהגעתי למצב שנתפס בעיני כדפיקה פסיכולוגית ששורשה עמוק עמוק בעברי, והלוואי ויהיה ניתן לאחותה. כמו נמק נפשי שזה שלעיתים מרגישה שאיאלץ לחיות איתו לעד, או אולי להחליט לחדול (?) מיום ליום ההזנה הולכת וגדלה והכאבים קשים מנשוא, חבלי לידה קשים ביותר הן בהיבט הרגשי והן בהיבט הפיזי. פתאום הקיבה גודלת, מקבלת, מוזנת. תפיסת הסתכלותי על המציאות כל כך מעוותת, כך אומרים הסובבים, שלאחרונה מרגישה שאולי כמוצא אחרון אעיז ואצא למסע בעולם, מסע שיחייב אותי להיפגש עם החיים. א-מ-ל'-ה!!! מצד אחד, מפחידה אותי המחשבה שאוכל להמשיך לחיות כך לנצח, מתוך חוסר יכולת להתמודד, ומצד שני אין בי השלמה לחיות כך. פתאום, תוך כדי כתיבה, מרגישה שתיארתי את המצב באופן כל כך מדכא, אבל אין כאן מקום לשיפוט. אני יודעת שהשימוש "המושכל" קיים בי ועליי רק לעשות בו שימוש, שימוש הגיוני ובריא. אני מרגישה כל כך שטחית, מחפשת מענה, התייחסות אחרת, מחפשת רמזים, מחשבות חדשות שיפיחו בי מעט תקווה להמשך אחר. ידעתי שקל – לא הולך להיות לי, אבל לא תיארתי עד כמה יהיה קשה. יודעת שמילים כבדות ומפוצצות לא יצליחו להעביר ולהחדיר את תחושת האימה שלי, תחושת הפחד, הבעתה העצומה משחרור השליטה הזה, הפעם – במכוון. מנסה לא להיות היסטרית, להסתיר את הדמעות, לבלוע את המילים שעומדות על הלשון. שיראו שאני אולי נורמלית מהשאר, שיראו שיש הפעם עם מי לעבוד, שיש עם מי לדבר, שאני אינטיליגנטית, ברת שיחה, רק רוצה קצת תמיכה, יד מושטת ואולי מעט נחמה. ובמקביל, אני עוזרת, מחזקת ומסייעת לשאר המאושפזות, שותפות גורל, מרגישה קצת הקלה אך מתרוקנת מאנרגיות, בא לי לפרוץ בבכי קורע לב, שהיה עצור בי כל השנים הללו. מנסה לא להתייחס למצב הנפשי שאיחד אותנו, להפרעה המשותפת לכולנו, הרי ברור שכולנו באשפוז לא סתם, אבל רובנו היינו כבויות. מסתכלת עליהן ופוחדת לראות את עצמי. חיפשתי ועדיין מחפשת מישהו או משהו שיושיע אותי מהכאב שחונק לי את הנשמה ושורף לי את הגוף. בניסיונות הקודמים היה כל כך גרוע, כל כך פתטי, שקרי וטריקי, אבל כשאני מנסה להסתכל על זה היום, ברור לי דבר אחד - המקום הזה יכול להציל אותי. אני רוצה להאמין שבמקום הזה מצילים אנשים ומטפלים בהם היטב, אני רוצה להאמין שסך הכל הכוונה טובה, ושהיחס הנוקשה וחסר הפשרות הוא ממקום נכון, כי אי אפשר אחרת. זה לא נכון שמחלקה להפרעות אכילה היא מקום לקחת פסק זמן מהחיים - אין דבר כזה פסק זמן מהחיים, ואם יש דבר כזה, אני לא אמצא אותו שם. זה לא מקום לנוח בו. לא בשבילי. זה מקום שיטפלו בי, שישגיחו עלי 24 שעות, התאוויתי שמישהו ייקח עליי את האחריות ויטפל בי, יניח יד מנחמת על כתפי, ילטף את ראשי, יאחה את הלב החבול, השרוט, הקרוע, המדמם, ירפא את הבלבול, יתן לי סיבה ומטרה לחיים, יושיע אותי מהחידלון של עצמי. קיוויתי שמישהו יכיל אותי. הזוי נכון? מ - ט - ו - ר - ף! ואני מתפללת לאלוהים שיעזור לי לעשות הכל כדי לעולם לא לחזור לכאן שוב, לעולם. למרות הנחמה וההכלה, זו הפסקה שקשה נורא להתאושש ממנה, לחזור אחר כך לתפקד, לחזור לעולם שבחוץ שמצפה שתתפקדי כרגיל, או שכל כך לא מצפה שתתפקדי בכלל. |