| הניכור הפך להיות מסד חיי, רגעים של חום וקרבה רחקו. האושר בסקאלה שלי, אינו אלא סיפוק רגעי של תאוות ההצלחה - שיכרון חולף של ניצחון והישג, לרוב מרומה, מסכתי. רוב מעייניי מופנים לתנועתיות מונעת רגש, עסוקים בהשבעת החושים בפירורי ערפל, חוששים עמוקות מצימאון הלב. מפלסת הלוך ושוב דרך טובה לשכוח את תהום הריחוק, פרפרי הבטן יפים כנוגדי ניכור זמניים...ועוד ועוד ועוד... וכעת במאבק האינסופי, בטירוף המתחולל בין כותלי המוח לשאר הגוף, בניסיון להישאר שפויה עם שינוי פיזי שמתחולל אל מול עיניי... מעניין אם אדע אי פעם לנצל את היחד לקרבה? רובנו משתמשים בו כמלט לסתימת סדקי הערך העצמי. מה יהיה עליי? איך אשא את ה"משקל" החדש המצטבר? מי יזכיר לי ערך חיובי? מי יזכיר לי טעמה של קרבה עצמית? טעם רגש טהור של שמחה ומלאות, שהלב בם חוגג ודומע גם יחד? |