| אחרי שנים של ויתור, כניעה והשלמה של "לחיות" בצלמה של הפרעה, אני עולה על השביל בחשש. וכמו תמיד, המעטפת החיצונית אטומה ונייטרלית, לא מבשרת דבר על העולם האפל שממתין לי אי שם בפנים. ושוב, אותה שהות "אינסופית", אותה מחלקה עם אותם המסדרונות, אותם החדרים, אסור לעשן במסדרונות, ובכל זאת ריח העשן מחלחל פנימה, מערפל את ריח הטחב של המבנה המוזר, שעד היום, למרות ביקורים חוזרים ונשנים בו, עדיין נשקף בעיניי כמבנה מבודד, לא מזמין, אפל, קודר וקר. בכניסה למחלקה דלת רחבה, שקופה, לצידה לחצן זעיר, רק באמצעותו ניתן להיכנס פנימה. הדלת נפתחת ואני בפנים, תקוותי המגוחכת שתישאר פתוחה הופכת נכזבת. אני נכנסת, הדלת נסגרת אחריי בצליל כבד ובאטימות צורמת. הריח העז של המחלקה כבר מחלחל לתוך עורי, מתמוסס בדמי, הריח הזה ילווה אותי בימים, יעיר בלילות. ריח של בישול מוסדי, אפר רטוב, ריח גוף וסבל. המאושפזים משוטטים כה וכה, נגרררים כאילו משקולות קשורות לרגליהם, תהלוכה של רוחות רפאים בעיניים מזוגגות ותנועות עציות. האחיות יושבות בתחנה, בתוך הבועה השקופה שלהן. ולפתע - התריס הקטן שבמוחי נטרק. אני נשכבת על המיטה, מותשת מהכלום שבי, מהכלום שסביבי, מבטי נתלה בחלון שממנו נשקף קיר בצבע חול. מנסה לדמיין שקיפות של שמיים אבל נאטמת...שובל הרוק מתייבש לי. עיניי כמו חרוזי זכוכית, בוהות ומשתהות, כמו חיה פצועה הנאבקת על החופש שלה, שרוטה מהמאבק המתמיד להשתחרר. הידיים נראות כמו זוג כנפיים שבורות, רועדות ממאמץ, אופוריה מזמזמת, מעירה את הישנים, רסיסי אנרגיה חסרת מנוח מתפצפצים מכל עבר, נוטעת תקווה וקצת חיים במקום בו השאר חדלו מלהאמין, רגע לפני שיצנחו שוב לתהומות הדממה. אולי לא לקחתי אותי ברצינות? או שעצמתי עיניים ואטמתי אוזניים כי ידעתי את האמת המרה, הכואבת? אבל כעת, בפתחו של שבוע שלישי במחלקה, אני מתחילה לגלוש באיטיות לעבר המציאות המרה. כבר לא מתרוצצת כמו פרפר צבעוני, נבוכה אל מול השינוי, בוחנת את חוורוני הנמוג אל לובן המצעים, בתקווה להשיב את הסומק הורדרד לחיוכי. אבל זה ממש לא עוזר, אני ממשיכה לקרוס אל תוך עצמי כמו כוכב שאורו נאסף אי שם בגלקסיה. הגוף מוזן לי, מוזן כל יום, ובד בבד הזוהר הפראי שהשתקף בעיניי – נעלם כלא היה, תנועותיי מתונות, נוקשות, צעדיי מדודים, אני משתפרת, "חולה" למופת, אבל משהו נשבר בי. ערב, מכאן לא רואים את השקיעה. אני מביטה החוצה מחלון חדר ההשגחה, המשקיף למרחבים נטושים, שאף הם מפתים בעליבות...בוהה בשמיים האפורים, מכאן לא רואים את הצלקות, מכאן אפשר רק לקנא בכל מי שמעבר , על החופש היחסי שהם זוכים לו. ולרגעים אני נתקפת החלטה נחושה ופתטית להפוך למישהי מושלמת ובריאה, רציתי לגרום לעצמי להתגאות בי, לגרום לסביבה אושר, רציתי שיאהבו אותי, יתגאו בי. רציתי, אז מה? יצאתי החוצה והסתובבתי ברחובות הריקים מאדם, התבוננתי בחלונות הבודדים המוארים, ושאלתי את עצמי מה עושים האנשים ששנתם נודדת, עצמתי עיניים כשמשב רוח פתאומי המטיר עליי מבול של פרחים, ובכיתי וביקשתי סליחה מכולם, ממי שלא יהיה... ועכשיו אני כאן, כולם סביבי נראים כל כך נורמליים, יושבים ואוכלים ללא דרמות מיותרות... מבט חקרני יותר יגלה את גרירת הרגליים, הטריקים, הזיעה הקרה, החרדה, הבעתה והצלקות הנפשיות, הצפות על פני השטח במפגש האימה עם האוכל. זה רק שהגוף נכנס לסחרור גדול ונופל ונופל... זה רק מפחיד אותי, שאני לא מצליחה להתעלם, שהקושי כל כך חזק. אני מותשת, אני עייפה כל כך, אני רוצה חיבוק אוהב, מבט מבין, אני צריכה מנוחה... "נוחי...כולם אומרים לי נוחי". אני – לא יכולה. |