| והנה מתעורר לו שוב הצורך הילדותי הזה בהרס עצמי, או שמא מעולם לא נרדם (?). מוצאת את עצמי בורחת שוב אל המילים הכתובות, אל הדרמות הנפשיות, בורחת מהתסכול וחיפוש הפתרון, בורחת מהתמודדות נוספת לתוך חוסר תכלית, בורחת מהחברה, בורחת מהתנוונות לתוך עומס יתר, בורחת מעצמי לתוך מציאות מדומה. מדברת על איך אני שוב נופלת לשם, מסתכלת במראה על אותו הפרצוף ולפעמים רוצה להיות לרגע, מישהי אחרת, מבלי לנסות להבין את העולם. להיות טיפשה ובינונית, רק להיות משהו אמיתי ומוחשי. אני בורחת מעצמי, בורחת מהאמת. לפעמים אני מעדיפה לשתוק, אנשים לא באמת יודעים מהי משמעות המילה, הם מבקשים להישמע חדי לשון, יודעי דבר שמבינים ומדברים ומדברים ומדברים כדי למלא את החלל, כדי לברוח מעצמם, לברוח מהאמת. אני רוצה לכתוב, מעדיפה לשתוק, אבל בתור מי שמעדיפה לשתוק אני מדברת די הרבה. ואני הרי מודעת לגלגל החיים הסובב: כולנו מחפשים אהבה, אמפתיה, הזדהות, חמלה, מפחדים מפרידה, מהמוות, מעצמנו, כולנו כותבים על עצמנו, מדברים על עצמנו, מזהים את עצמנו במילים של אחרים, משאילים זהויות, גונבים השראות, זועקים וצועקים לחלל האינסופי (?)... אני מעדיפה לשתוק עכשיו, משהו בי מת אתמול, או שהמוות קם לתחייה, או שזה הייאוש? אולי העצב בתוכי? הנשימה הקרה, הרגש שהתפוגג, הרתיעה, הזכרונות האפלים שכבר אינם, כבר לא רוצה לזעוק, גם הדמעות מסרבות לזלוג, הגוף מתפורר לאט לאט והרעל מחלחל שוב בכל תא ותא, הגועל. שום מחשבה על טוהר, שום אפשרות לייחל לכך אפילו. הכל סגור, אבל לא מחניק, כי כבר לא צריך אויר לנשימה. אני מעדיפה לשתוק, ולא כי אין לי מה לומר, אלא כי אין דרך למילים, אין מילים. עומדת במקום, ולא כי אני רוצה לברוח, רוצה מאוד אבל אין לאן, אין שביל אין דרך. השקר אותו השקר, המסיכה כבר הפכה לפנים, הקנקן מפלסטיק התרוקן ואין עוד מה לראות, ובכל זאת מביטים. בטוחה, הצליחו לעבוד עליי, הצליחו איתי, להפשיט ולקלף הכל עד היסוד, אבל הגרעין לא קיים עוד. הצליחו לייאש, לסגור, לחנוק, להפיל... בחיי שהפנטזיה עדיפה על המציאות...בשביל מה פתחו לי את העיניים לעזאזאל? |