| שוכבת על הרצפה, בוהה, מוחה ריק, לא מסוגלת להזיז אף לא איבר, לא רוצה. הרצפה קרה, מחשבות מקפיאות את הרקות וחודרות עמוק לראש, מתחמקות דרך כל ענני העשן ונכנסות, מבלי לשאול. הכאב – הדבר המורגש הבא, הכאב שצורב לה בנשמה. הכל מתהפך לה, עוצמת עיניים, מפעילה את שואב האבק בראש, כמו שתמיד עושה כשרוצה למחוק הכל, הכל מסתובב מהשאיבה. ריק. למה עושים לה את זה? למה מכאיבים לה כל כך? איפה כולם? איפה כולם? המחשבות זרמו לה. מאיפה זה בא? תלכו. היא התחננה אליהן שירפו ממנה, כלום לא עזר. תדחיקי. תנשמי עמוק. המצוקה ענקית. הגוף שלה זרוק והיא לא מסוגלת לזוז. היא מנסה להזיז את ראשה אבל לא מצליחה. הכל שחור סביבה. איפה אני ואיפה את? מרגישה שאנו רחוקות שנות אור אחת מהשנייה, שקוף שההכחשה שולטת... ההדחקה כל כך בולטת, האמת שבינינו – האמת הנסתרת. העובדות כואבות, התיבה נעולה (אלוהים יודע מה נמצא בתוכה?), מפחיד לפתוח ולנסות לפרוץ. איך נתמודד? האם נצליח להתמודד? עם כמה כאב עוד נוכל להתמודד? רק אני ואת, שתינו... כמה כאב עוד נחווה ונרגיש על הבשר שלנו? אך זו האמת, אל תטמני את ראשך אי שם בחול, והיא תמיד תרצה לצאת החוצה. לא ניתן לברוח ממנה לעד וככל שהזמן עובר ההכחשה רק נהיית קשה יותר והקיום? הקיום בלתי נסבל! את יכולה להסביר לי מה את עושה שם כלפי חוץ? מתאמצת בכל הכוח, מעלימה עין, ממציאה לעצמך סיפורים, מציירת תמונות, עושה הכל...פשוט הכל, רק לא להפנים, רק לא להתמודד...לא להרגיש...לא לדעת...לא להבין. הסיפור הזה גדול עלייך, גדול על מי שחשבת שאת, או על מי שהפכת להיות, אבל מתי תביני לכל הרוחות והשדים? מתי תביני? עוד מעט רק אני אשאר ואת? את תיעלמי. תשאירי את העבר בעבר, שמני את גלגל חייך ותתחילי להסתובב... אני לא מנסה לברוח, אני מנסה להתמודד, אני מנסה להמשיך הלאה. אבל את לא מקבלת את זה והדרכים שלנו מקבילות מסתבר... הלוואי והיית מבינה שהרבה יותר קשה לי ממה שנראה ונדמה לך, הרבה יותר עצוב וכואב לי. כן, איפושהו אני עוד שם...בגיל 12, למרות שנראה שהתגברתי והתבגרתי, נראה שהמשכתי אך לא, זו אשליה, זו רק אשליה. הדמעות לא באמת מפסיקות לצוף שאני נזכרת בדרך רצופת המכשולים שעברתי עד עתה, ולפעמים יש גם חיוך...החיוך על כך שאני עוד בחיים, על כך שכן שרדתי, כן נתתי לזמן לעבור, כן חיפשתי פתרונות, לא עצרתי, לא נתתי לייאוש לגבור עליי, לא נתתי לסלעים שלא הפסיקו ליפול אחד אחרי השני לרמוס אותי... ואת? על מה את מתלוננת באמת? איפה שכחת את ערכם של הדברים הקטנים? של מה שכן יש לך ביד, מה שכן נשאר ואולי לאחרים לא. הערך של ההזדמנויות שנופלות במיוחד שמגיע הכאב הגדול ביותר, הרצון לממש את עצמך, את מי שאת באמת. והם כועסים ואומרים שאני נסחפת ואיך אני לא מתעייפת? באה והולכת, עד כמה רחוק אלך ועד כמה נמוך אשאף? צועקת ושותקת, צודקת. מה אני עד כדי כך עיוורת?  כועסים שאני כזאת, מתלהבת, מוותרת, נשברת, צועקים לי:"מתי את עוצרת"? קמה ונופלת, מתבלבלת. ואני יודעת שעדיין, גם באמצע החיים אני חולפת, מתנדפת כמו סופה, מחבקת את הכל ולא רוצה לגדול. לא רוצה לגדול. |