| תקופת החגים אורבת בפתח ואני מתחילה לחוש את המועקה השנתית שלי, נראה שבארץ ההגדרה הטובה ביותר לזמן היא "החגים": דברי איתי "לפני החגים", אחזור אליך "אחרי החגים", אנחנו לא נהיה פה "בחגים" וכו' וכו'. אני הפסקתי לאהוב את החגים, (אולי מעולם לא אהבתי)? בכל פעם הייתי מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי כדי לא להיות פה כשזה מתחיל, תקופת החגים המטורפת... בכל פעם מנסה ומתאמצת כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להגיד: "אני לא יכולה לבוא"... אחר כך ההפרעה השתכללה כל כך שהיעדרי הפך לשגרה, כך גם הפסיקו לשאול היכן אני, היה ברור ששי לא תגיע, אין טעם לשים לה צלחת, סכו"ם, כוס, אפילו אין טעם בדיאט קולה... אלוהים יודע למה אני כל כך כמהה לברוח מזה... למה? לא יודעת. יש משהו קצת דביק בכל העסק הזה, מרגישה איך הצביעות חונקת אותי ופולשת, דוחקת אותי הצידה, את כל גופי. וזה מוזר לי, הרי אני הייתי ה"כוכבת" המשפחתית, זו שבערב חג מנצחת על פעילויות ההווי והבידור, זו ששרה את מעוז צור, זו שמוצאת את האפיקומן, זו ש"מפעילה" את המשפחה, זו שבולטת, שמפיחה חיים...ועכשיו? עכשיו אני זו שנשארת לבד בבית כשכולם יחדיו בערב חג... והם? הם המשיכו...המשיכו בשגרה, המשיכו בשלהם, המשיכו בחייהם. אני מתהלכת ברחוב ורואה איך כולם פתאום נחמדים נורא זה אל זו, מחייכים ושולחים חבילות "שי לחג"- סלסילות עמוסות סוכריות, שוקולד, ולפעמים אפילו יין... איך כל תיבות הדואר מפוצצות באגרות חג, הפלאפון קורס מעומס ה-SMS של כל אלה שנזכרו בחג שהאחרים קיימים. אני לא אכחיש, זה חסר לי. האווירת חג, המשפחתיות, האיחוד, הכל. כיום אני מתנזרת כליל מכל אירוע או ארוחת חג, ימי שישי אצלי הם יום חול ובכלל – אני מרגישה שאני כלל לא על הפלנטה הזו. (כנראה שאחרים די מרוצים מזה...). ואם אני כבר נוכחת אז יש מבוכה, חיוכים מאולצים (כי מבפנים הבכי מרסק), ואז נשאלות שאלות כמו: "נו אז איך את מרגישה? יש שיפור? את חוזרת ללימודים?" וכו' וכו'... ואז מתיישבים לאכול את אותו אוכל "חגיגי", שיש תמיד בחג – מה שנקרא: "הארוחה". כל אחד מנסה לעשות את כל הנסיונות הגסטרונומיים שמעוררים פליאה, ובני המשפחה נאלצים לאכול ולומר עד כמה טעים ומשובח האוכל. כל שנה אני נשבעת שהשנה אפתח דף חדש, שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה אחרת, נטולת הפרעה, נטולת עיכובים, שיהיה טוב. וכל פעם מחדש אני מתבדה...עוד שנה עוברת, עוד שנה חולפת...וההפרעה עודנה נשארת. (מרגיש לי כמו חמשיר לא מבדר במיוחד...) האמת היא שאני לא אוהבת נקודות ציון, יש בהן משהו מלחיץ. בחגים תמיד מרגישים את הבחינה העצמית הזו, הזמן שבו אתה מודד את עצמך: איפה היית? איפה היית רוצה להיות בעוד שנה? ואיפה אתה עכשיו? קצת מזכיר לי ימי הולדת. תמיד חשבתי שיש אנשים שלא אוהבים את היום הזה משום שהוא מזכיר להם את החלומות שהיו להם, וכמה הם רחוקים היום מההגשמה שלהם. כל פעם אני מבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, אבל התחושה נשארה אותה תחושה, משהו ריקני, לא שייך, הרגשה קשה שלא ניתן להתעלם ממנה. כל יום שעובר הוא ראש השנה, ודווקא הריקנות היא סימן להזדמנות שבאה כדי להתקדם, לקנות רצון חדש ולהתחיל להרגיש. אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת היא שיש בזה משהו, אפילו משהו מחייב: זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות באמת להגיע למצב שכבר היום יהיה טוב יותר, לא אחרי החגים, לא מחר, אלא היום, כאן ועכשיו, וזה נתון בידיים שלי. אולי זה מה שהפחיד אותי כל הזמן הזה, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים שלי בידיים שלי ויש לי מה לעשות כדי שהם ייראו אחרת, שעכשיו זה זמן מצוין להחליט החלטה, לעשות מעשה – ולו גם הקטן ביותר – שיביא איתו שינוי והתחדשות. אבל עם כל הרצון הטוב ועם כל ההתגייסות האדירה שלי, המנגינה חוזרת ונשנית, חוזרת ונשנית. זורמת כמו מים בצינורות סדוקים כדי למוסס את התקרה מעליי. לפעמים אני חושבת שהעולם מנסה להתנקם בי, אבל מבינה שאני הבאתי את עצמי למקום האפל הזה ורק בידיי להאירו. כולם התרחקו, כולם התרגלו לכל בלעדיי, אמא עסוקה כל הזמן בלירות בי חיצים, היא מזמן הפסיקה להאמין. עוד כמה ימים הם נוסעים לאילת – שם יעברו את החג, ואני אשאר לבדי, כואבת ונטושה. כמו תמיד... "לבד על הגג, שבתות וחגים". אם רק היה לי האומץ הייתי קופצת ושמה קץ לסיפור הזה. יש משפט שאומר כי שמו לנו את השמש רחוק כל כך כדי שנוכל כולנו להסתכל על השקיעה וליהנות ממנה. אם היינו עומדים קרוב אליה, היה לנו חם מכדי להתחיל להתרגש... לפעמים צריך ללכת קצת רחוק כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים. רחוק יותר משהלכתי אני? :/ ידוע לי שלכל המופרעות/ים קשה בייחוד בחגים, לכולם יש איזו תלונה או מצב רוח רע בגלל אווירת החג, סעודת החג וכו'. וזה ברור לי, ברור לי בעיקר שהחג קשה לכולנו, בעיקר כי הרוב בוחר להתמודד איתו. בוחר ללכת לשם, לאכול כמו כולם (או לפחות לאכול), להשתתף, להתלבש יפה, להתמודד עם מבטים, שאלות וברכות של המשפחה המורחבת. אז אם זה ככה לא אמור להיות לי קשה בכלל! לי החג לא אמור להיות קשה כי אני בוחרת, כל שנה, לברוח ממנו. לא נוסעת עם המשפחה, לא חוגגת עם אף משפחה מורחבת כלשהי, לא מתלבשת יפה בערב החג כי אין עבור מי ומה, אני אפילו לא שומעת שירים או קולות חוגגים מהשכנים, כי כולם נסעו או יצאו לחגוג עם המשפחות, אני מניחה. הקושי הזה, של החגים, כל כך מוכר וזר לי בו זמנית. כבר שנים לא חוגגת חגים ובכלל, החגים איבדו את המשמעות אצלי במשפחה. כשיש ילדה אחת כזאת , מופרעת אכילה פסיכית - אז אם היא לא יושבת עם כולם פירושו של דבר שהיא מוציאה את עצמה מהכלל. וזה לא מקובל . זה לא מתקבל באף בית או משפחה נורמטיביים , זה מוזר. זה שונה. אבל כולם כבר התרגלו. פעם , יום אחד , תהיה לי אולי משפחה. ואולי אנחנו גם נחגוג חגים. ואולי גם לאחי תהיה, ואולי לאחותי הקטנה תהיה, ואולי אפילו נחגוג ביחד. כרגע...? זה נראה רחוק ומוזר. השינויים שאני עושה עם עצמי כל כך איטיים וקטנים , שאינם עומדים בקצב הריאלי של החיים עצמם... אז מה? גם ככה כולם יודעים , כולם יודעים מי זאת שי והאנורקסיה החמורה שלה. כולם יודעים ששי יכולה גם לשבת בשולחן ולשתות "רק" דיאט קולה. זה כבר קרה כמה פעמים , למי אכפת אם זה יקרה שוב. אף אחד אפילו לא ידבר על זה. אצלנו הכל מותר. הכל מובן. הכל בסדר. ואז ההפרעה בסדר, יצאה מזה לגמרי בשלום, אפילו בלי שריטה. נס רפואי ממש. כן ירבו ניסים כאלה...... תגידו, אני היחידה שבוכה בחג? במקום להיות שמחים ומגובשים אני רק מחפשת להתרחק ולהיות לבד, לגמרי לבד. לא יודעת, חגים לא עושים לי טוב...אף פעם לא עשו. די כבר, שיגמרו החגים האלו, וכל הSMS ששולחים לי עם הברכות הבנאליות שמכוונות לכל העולם ואין שמץ כוונה אישית בהם, יחד עם כל השמחה הצבועה מבחינתי לפחות...ארוחות ענקיות עם אנשים שלא ראית הרבה זמן וטוב שכך, אוכל בשפע, בקיצור...חגים. כמה מתסכל, המון אנשים אחרים, אנשים שאוהבים מזמינים אותי אליהם לחג וכל מיני כאלה וזה פשוט מעצבן אותי מאוד, אין לי מושג למה, או שאולי כן...אבל כל ההזמנות הללו שבאות ממקום טוב לי אישית צורמות משהו. ידוע לי שאולי יש סיכוי זעיר שאם אלך המחשבות יוסטו הצידה ורחמנא ליצלן עוד יכול להיות לי כיף אבל אני מעדיפה להישאר בבית, לבד עם עצמי, רק אני והיא. לבד על הגג...שבתות וחגים. |