| זה ימים שאני יושבת, חושבת, מתלבטת ותוהה עם עצמי כיצד לסכם את החג הראשון השנה, באילו מילים לבחור על מנת לתעד את שעבר עליי בראש השנה "הפרטי שלי", ולהלן התוצר: בשבילי ראש השנה מסמל את בוא הסתיו והחורף, העונה האהובה עליי...אך הקשה ביותר לתפקוד (אני הופכת לשלגון עד ניצני האביב). אך השנה התעצם הקושי התפקודי כי לראשונה, מזה שנים, משפחתי חוגגת מרחוק ולא רק במרחק "נסיעה" קצרה ממני. עם נסיעתם לאילת לפנות בוקר חשתי איך הריקנות בולעת אותי ומותירה אותי כבויה ומעורפלת. (הייתכן שהייתי כך גם לפני?). היה לי מוזר, לקום לבית ריק נטול ריחות של חג, למקרר שורק וריק שאפילו ירק אין בו (למה לקנות הרי המשפחה חוגגת באילת?), נטול אוירה משפחתית, נטול הכל מכל וכל. לא ידעתי כיצד אעביר את הזמן עד הערב, לראשונה שאין למה ולמי לטרוח, אין לעזור במטלות הבית, אין לסייע בבישולים, כי הרי אין אורחים, אין מארחים, זו רק אני והקירות הדוממים. משחזרת איך בעבר כל חג העלה בי התרגשות, התרחשות פנימית תוססת...ואיך היום אני כה אדישה. אז הפעם הייתי עצובה, הייתי באנרגיות נמוכות מאוד, ובמילים פשוטות, הייתי בבאסה רצינית. החג המתקרב הבליט והראה לי את כל ה"אין" שבחיי. אתם יודעים, חגים יכולים לעשות את זה באופן מושלם, ולי? אין לי משפחה משלי, אין לי אהבה, אין ועוד אין ועוד אין ועוד אין. כפתורים משמעותיים לקראת חגים, שמעצימים כל תחושת בדידות קלה למפלצת ענק. במבט לאחור, ראש השנה הינו שיא המשבר אצלי, ועוד יותר מעציב שזהו משבר שפותח לי את השנה, כל שנה. אך הפעם לא כעסתי, הייתי במצוקה, רציתי לקבל את אנרגיית החג בשמחה, ולא ידעתי איך. איך אפשר להזיז הצידה את הקושי, את הרחמים העצמיים, אפילו רק לכמה שעות של אור?  ככל שהלך וקרב ערב החג התחלתי לחוש את אותה עצבות טיפוסית-חגית אופיינית. הפלאפון שלי קרס מעומס ה-SMS שנשלחו מחברים, מכרים ומשפחה מורחבת...המייל הופצץ במצגות, קליפים ושאר ברכות לשנה טובה, אך אני חיכיתי וייחלתי למסר אחד, מסרון, טלפון, מהוריי, מסר זעיר, משהו, הייתי מסתפקת אפילו במילה/שתיים...אבל כלום, ציפייה וכמיהה לשווא. אף אחד מהם לא טרח לצלצל, לשאול לשלומי, לאחל שנה טובה, כמה טיפשה ותמימה אני מסוגלת להיות?כמה? סטירת הלחי המצלצלת הזו הכתה בי כברק, אז נפלה בי ההחלטה שלא אשאר לבד הפעם ובחרתי להיענות מיידית להזמנה מצד בת דודתי ולחגוג איתם במושב. תוך כדי התארגנות בחדרי, היה לי קשה להתעלם ולהישאר אדישה נוכח קולות התפילה, שירי החג והאווירה המשפחתית ומלאת הקדושה שבקעה מהוילות השכנות לי. החצרות והמטבחים שלנו נושקים אחד לשני, ובשל כך הרגשתי את אנרגיית החג שלהם, שכללה ועטפה גם אותי, למרות הכל. ואז התחלתי לעשות, כמעט בכוח, את כל מה שהייתי צריכה: עשיתי אמבטיה ארוכה ומרגיעה ואפשרתי למים לטהר אותי, במקביל לדמעות שהתערבבו בזרם הקולח. שמתי מוזיקה בקולי קולות כמו שרק אני אוהבת! הדלקתי נרות והתפללתי את תפילת הלב שלי: ביקשתי עזרה, ביקשתי בריאות, ביקשתי להיות חזקה, ביקשתי סליחה, ולסיום איחלתי למשפחה שלי (שמבחינתם אני כבר לא קיימת והם לא לגביי) שיהיה להם רק טוב, אני לא כועסת ואין טעם אפילו לזיק של שנאה. זה שהם לא איחלו לי דבר ולא מודעים לקיומי לא אומר שצריכה אני לנהוג כך גם כן, הם עשו את בחירותיהם...ואני? אני רק צריכה להשלים עימן ולהתחיל להשלים את הפאזל של חיי לבדי. אבל הפעם, להבדיל מפעמים קודמות אני לא סולחת ולא שוכחת.  בחצי השעה שנותרה לי לפני צאתי לארוחת החג, יצאתי החוצה לחצר...הבית הרגיש לי גדול מדי, ריק מדיי...3 קומות מהדהדות מריק, חצר נטושה ומופרעת אכילה אחת שאוכלת את עצמה מבפנים, רציתי לצחוק אבל לא יצא לי, אפילו לא חיוך. ישבתי בחוץ, מתבוננת בשמיים ומנהלת איתם שיחה פנימית. דמיינתי את האנרגיה יורדת על ביתי, אל ליבי. החוויה הייתה של ניצוץ פיצפון של אור שפותח את ליבי בכוח האמונה והאחריות, הולך ומרחיב את האור. הלב עדיין עצוב, אבל האנרגיה מתמלאת באור. דמיינתי את מה שאני רוצה לעצמי בשנה הקרובה ועד כמה זה רחוק ממני...בייחוד כעת. אך מאידך הייתה תחושה כי אלו דברים ברי מימוש, הרי מי יצליח לעצור בת מזל שור כמוני?  מאז הפכתי להיות מחרימת חגים סדרתית, הייתי מוותרת כליל על כל חג ופשוט יושבת בבית לבד ושומעת אנשים שרים מהבתים שלהם, ובוכה ובוכה ובוכה... השנה הייתי קרובה מאוד להמשיך בנוהג, כבר ממש השלמתי עם עצמי שגם הפעם אהיה לבדי, בין הקירות...אבל אז התפכחתי ואמרתי לעצמי שלא עוד, למה לי להיות לבד כשיש כל כך הרבה אנשים שכמהים שאגיע לחגוג עימם? תוך כדי אני משננת כמנטרה עם עצמי לא להיבלע בתוך ההמון, לא לפחד, לא להירתע, נזהרת מלדבר עם השדים שלי, השדים שבי, מזהירה אותם להיות שקטים ונחמדים, לפחות רק הערב...לפחות רק הערב. אז נסעתי, בלב כבד אך בלב שלם, עם כניסתי היה קשה להתעלם משולחן החג הארוך והגדול שהיה ערוך באופן מדהים, בוהק וצחור עם נגיעות בשלל צבעי הקשת, עטוף במפה לבנה המסמלת אור וטוהר, נרות דולקים בפמוטים צבעוניים, מפיצים אור חמים המשתקף אל מול חלונות הבית. כל אחד קיבל מעין "ערכה" בצלחתו שהכילה קפסולת דבש, גרגירי רימון, פלח תפוח דקיק בצורת סירה ושלל מטעמי ברכות החג. גרגירי רימון עיטרו את השולחן כולו מתחילתו ועד סופו, וכן עשרות תפוחים בגוונים שונים שהתגלגלו בין "בארות" הדבש לטבילה. כשאני חושבת על זה, מאז ומתמיד היה השולחן גורם מרכזי ומשפחתי, גורם מלכד ואינטימי שסביבו יושבים ואוכלים כל בני המשפחה יחד בערבי חג. שולחן, איזו המצאה גאונית, מה היינו עושים בלעדיו? נדמה לי שהוא העצם היחיד עם 4 רגליים על הקרקע!  הרגשתי טוב, הרגשתי כיף, ולרגע "קפאו" הצרות, הייתי בין אנשים שכל כך שמחו שהגעתי, כל הבנות דודה שלי, סבא וסבתא, כל הדודים, לראשונה שהמשפחה האישית שלי לא הייתה חסרה לי כלל, להיפך. ולראשונה שאני ישובה לשולחן עם משפחתי המורחבת בלעדיהם... לאחר "סדר" ראש השנה החלה הארוחה, כמויות האוכל שהחלו לנהור לשולחן החג עוררו בי חרדה, כמה אוכל? כ-מ-ה? אני מבינה שביהדות ובכלל באנושות מעבר לכך שאוכל הוא מקור אנרגיה, הוא גם סמל לשפע ושמחה, ובוודאי שההכנות לחג נעשות בחדווה ומתוך תחושת שפע, כי אם לא יהיו שבעה עשר סוגי סלטים, חמישה סוגי בשרים, ועוד אינספור סירי תוספות, "מה יגידו"? ובהמשך, אין מה לעשות, שלב הקינוחים נכנס להילוך גבוה ובייחוד בבית שבו המארחת היא שפית, קונדיטורית ומה לא – שלב הקינוחים הוא "חג" בפני עצמו. עוד לא הספיקו היושבים לעכל את שאכלו קודם לכן וכבר מתקפת עוגות, עוגיות, מקפאים וקינוחים בשלל צבעי הקשת ושלל קלוריות(!!!!!). כמה וריאציות, כמה השקעה, כמה שכבות בעוגה אחת? הסתכלתי עליהם וראיתי את התענוג והשחרור הפנימי בכל אחד ואחת, כל כך קינאתי, רציתי גם אני...אך תחושת הסלידה התעצמה ושיתקה אותי. תהיתי אם מישהו ישאל: "שי, לפרוס לך עוגה?אולי חתיכה מהפאי?מהמקפא?אולי מהג'לי? אבל לא, שום הצעה או שאלה לא נשמעה, היה ברור שאסרב בנימוס, או שההפרעה כל כך חזקה, עוצמתית וניכרת לעין וללב, שהעדיפו לא לחטט יותר מדיי ולהתעלם באלגנטיות מהצעות קולינריות עבורי, לראשונה הרגשתי שהם נותנים דרור להפרעה שלי. איך שהוא, כשסיימו כולם ללקק את אצבעותיהם מהקינוחים, התמלאתי סיפוק בתחושה ש"הסערה" כבר מאחוריי... אז נכון, אין מתוק יותר מתפוח בדבש, ואין הזדמנות לחידוש יותר מאשר בראש השנה, אבל איכשהו דווקא ארוחות החג הפכו במרוצת השנים, שם נרדף למפגע משפחתי עבורי, בין עקיצה ארסית מהסבתא לבין הערה חסרת טאקט מהדוד, נשמעים אותם משפטים שחוקים ומוכרים וכל כך אופייניים. חווית החג שאמורה להיות נקייה ומחדשת לעיתים הופכת להיות מטלה מלחיצה ומייאשת. אך הפעם החלטתי להתעלם, לדלג, לא לעשות עניין ולהבין שהם אינם מודעים ומבינים את עוצמת המחלה ואין טעם (בייחוד בערב חג) להתחיל להסביר ולבאר. אז צחקתי איתם ובכיתי בפנים, אבל זהו, זה מאחורי. "הגפרור" המשפחתי, "השדופה" , זו שהולכת ונעלמת – דווקא הפגינה חתיכת דומיננטיות הערב, כמו שרק היא יודעת. מה תגידו על זה? החלטתי לנסות אחרת, לקבל "באהבה" את ההערות, הרי הכל מדאגה(?)...וזו הדרך שלהם להתמודד עם המצב הכאוב הזה, בהומור. אבל איך שרציתי שיבינו באמת מה קורה ועובר עליי, כל כך רציתי, רק אלוהים יודע כמה... במעבר ביניים בין קינוח לקינוח יצאתי החוצה להתבונן בנוף ה"מושבי" הנשקף, כל כך שונה מהעיר הגדולה, כל כך שקט ושלו. מרחוק נצץ לו ירח קטן, געגוע קטן, חלון של תקווה. רציתי אנרגיה טובה שתמלא אותי בערב סמלי זה... אל מול אותו ירח לבן, נשאתי תפילה קצרה ועדינה, שהרי ידוע כי אין פיתרון קסמים, בייחוד לאור העבר "עשיר" הטיפולים/אשפוזים שלי. אך בשונה משנים קודמות, השנה הכל הפך גלוי, הכל ידוע לכל, מוכר ועוצמתי, לא ניתן להתחבא יותר, להסתיר או להכחיש, זה זועק, זה נראה ונשמע. גם אם אני עצמי "מוגדרת" כעיוורת/חירשת. למחרת, היכתה בי ההכרה כי עוד "ראש שנה" אחד חלף לו. עצמתי עיניים אתמול בלילה והתעוררתי כמעט לאותו בוקר, ללבטים מנקרים, מתלבטים, עולים ויורדים. לאגו המטפס עליהם, לכעס המעלה אותו, לסיפוק המוריד אותו, גרף האגו רשם תנודות לא שקטות. המלחמה הקרה על המשקל עדיין בעיצומה: יובש בזוית הפה, רקע סגלגל בצד העיניים, מבט פנימי משופר(?), קריירה קפואה, עצמאות מדורדרת, חושך מאפיל על אור, אור מבליח מהחושך ותסכול המנענע את סירת הנשמה שלי. ככה פתחתי שנה חדשה? ככה? למה? והכל כפי שהיה, בדיוק כמו לפני שנה, אך אני שמחה, לא יודעת למה, תחושה של דחיפות וגאווה עצמית קלה מרחפת באויר. יש לי המון חלומות ויעדים לשנה הזו, ובפן הבריאותי/הפרעתי אני מייחלת ומתפללת להחזיר את התודעה שלי אל הגוף ולהקשיב לו כשלם, כיחידה אחת ברורה, זה הכל. נמאס לי מקלישאות ראש השנה, כל פעם מחדש אני מבטיחה שהשנה אזנח הרגלים גרועים לטובת הרגלים מועילים יותר, שאהיה טובה לעצמי ועוד ועוד הבטחות... מזל שהכתיבה הבלוגיסטית שלי מנחמת כך או כך, סופגת אותי בלי תנאים, בלי ביקורת. שנה חדשה בפתח, משהו נפתח בי. האויר הנפלא חודר את כל נימיי, מרחיב אותי, די בתנועה קטנה כדי להעיר איברים מרוחקים. רחש קל מתחיל לפעפע, רגליים רפויות, כתפיים דרוכות מעט, עיניים דומעות, בחוץ ציפורים מצייצות, אפשר לומר חיוניות וקומץ אופטימיות, לפחות עד לחג הבא. |