| השבוע עברו עליי ימים לא קלים. בין בכי תמרורים, ספוג כאב שמילים לא תבטאנה לבין הישרדות יומיומית עם קומץ שמחה ואופטימיות זעירה. יצא לי לתהות- מדוע אני מאמללת את עצמי? ברוב המקרים בכיתי, כעסתי והקשיתי עם עצמי כי פשוט התאכזבתי מעצמי. ביום הכיפור הזה, אבקש לראשונה בחיי מרצוני החופשי, סליחה. סליחה ממישהי חשובה, יקרה, שאני משתדלת מאוד לאהוב ולא כל כך מצליחה, ממישהי שעברה הרבה יחסית לגילה הצעיר ולא תמיד הייתי רגישה מספיק כלפיה, בהתחשב בעברה... ממישהי שאני פוגעת בה ולא מביטה לאחור, ממישהי שאני לעולם לא מוותרת לה או סולחת לה, ואולי הגיע הזמן להתגמש מעט...  אבקש סליחה מעצמי. סליחה על הלקאה עצמית, על חוסר אהבה/קבלה/השלמה והערכה עצמית. על שפגעתי בעצמי ועל שאני ממשיכה בדרך זו או אחרת לפגוע, על השנאה העצמית היוקדת, על ההתעללות הקשה בי, על הביקורת העצמית הנוקבת. סליחה על הזלזול בי, במטפליי, במשפחתי ובכל גורם שניסה לסייע לי. סליחה על המחשבות הנוראיות שעוברות לי בראש ועל כך שאני נותנת להן ביטוי במקום להילחם בהן. סליחה על שאיני רואה את היופי שבי כבר מזמן ובמקום זה מעצימה את חולשותיי... סליחה על משחקי הראש הקטן, הפחד, האדישות, חוסר האכפתיות, העצלנות, הבדידות, הרוע הפנימי המכרסם, המעשים המפוקפקים, השקרים, החולי, התמימות הילדית, הטיפשות, המלחמות, הימים הקשים, השנים המבוזבזות, החוסר עניין, האי הבנות למיניהן, הניסיונות הכושלים, ההרהורים הקשים, ההימנעויות, החוסר אחריות, הקריזות, הטירוף, הקשרים המתרופפים, החוסר ביטחון, הציניות, המזוכיזם, האופי הדפוק, האכזבות, הסלקציות, ההרעבה, ההקאות, הטינופת העצמית, הדיבורים המקולקלים... סליחה על שציפיתי מעצמי דברים שלא היה ביכולתי לממש, על שלא כיבדתי מספיק את גופי, על שלא הייתי זהירה, על שלקחתי יותר מדי ללב, על כל הפעמים שויתרתי לעצמי, על האימפולסיביות, על צבירת הכעסים, העקשנות, האי פירגון לעצמי, על שאני בוחרת לרוב בשגוי, על כך שאני בדרך להרוס לעצמי עוד שנה, על השפיות שאובדת עם הזמן, על החולשות והטעויות, ההיסוסים, הייסורים, הפספוסים, הנסיגות והכישלונות, על כל מה שרציתי להיות ועדיין לא, על כל מה שחלמתי וטרם הספקתי לממש. סליחה, כי היא מגיעה לי. סליחה. מעתה, *אני מפסיקה לבקר את עצמי. *אני מפסיקה לענות את עצמי. *אני מפסיקה להכיל רגשות אשם (אש שם). אני בוחרת לסלוח לעצמי. ס-ל-י-ח-ה. |