"פטיש, מסמר, ניקח מהר – סוכה לבנות..." – החג הזה מוציא אותי מדעתי. מכל עבר שומעים שירת "סוכות" טיפוסית, תוך כדי בניית הסוכה, עיצוב הקישוטים ותליית המינים. "לבנות". מה זה אומר בכלל? כולם שרים על: "לבנות", בחיוך צחור ותמים, מבלבלים ומתבלבלים במילים ובמנגינה, ואני חושבת לעצמי: עד כמה במובן מסויים ושונה גם אני סוג של: "שלומית שבונה סוכה"... רק שלהבדיל ממנה, הסוכה שאני בונה נועדה לישיבה ארוכת ימים. נועדה להכיל אותי, להבטיח, להכניס ולנעום לי, עד תמיד. ואני נורא נורא נורא רוצה לבנות עכשיו סוכה של החלמה. שהיא בעצם לא ממש סוכה, אלא בית. כזה שירגיש לי נוח בו, להסתובב עם הגוף שלי, עם הרגשות, כזה שהבכי בו יהיה נכון והשינה בתוכו תהיה שלווה, כזה שיארח חברים בתוך קשרים נכונים ובריאים, שלא יביט בהם מתרחקים מעבר לחלון. ולא קל לי לבנות בית או סוכה - ובעצם החלמה. ודרוש לי מעבר לפטיש ולמסמר של שלומית. דרושים כוחות נפשיים עצומים ואמונה, אמונה עצמית שתכיל ותדרוש התמדה, אהבה, שיתוף פעולה ובעיקר רצון. וכרגע מרגישה שהכל מתפרק לי, הבנייה הזאת מעייפת, מתישה ונדמה שאיננה נגמרת לעולם. אולי אני לא בונה יסודות נכונים ויציבים מלכתחילה...(?) שמישהו יעזור לי כבר לבנות נכון, או לפחות להתחיל נכונה את הבסיס.. אבל בית והחלמה אינם משימה קלה. ולא ניתן לבנות אותם ביום, שבוע, חודש או שנה. בית בונים לבנה אחר לבנה. לאט לאט, כדי שיהיה חזק ויחזיק לאורך זמן. ואני כל כך רוצה לבנות אך הכל מסביב מתפרק. מסתבכת עם עצמי, לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת. אבודה, מתוסכלת, כועסת על עצמי ועל אחרים שפוגעים. שונאת את הגוף שלי ויחד עם זאת הולכת עם חצאיות קצרצרות שמעוררות תגובות שאיני מבינה את פשרן. (?) עצובה  , הדברים לא מסתדרים כפי שתכננתי. משקרת לכולם, עושה דברים שאסור, מתמכרת לטמטום אחד גדול, ליצר הרסני ששולט בי, כבר לא חושבת בהיגיון, לא מוכנה לקבל את עצמי. עליות ומורדות. כל הזמן, גלים. אחד גבוה, אחד נמוך. אחד מסוכן והשני אחריו קצת יותר שקט. הלב שלי שבור אבל אני עדיין חזקה, או רוצה להאמין ולהיאחז בכך.חיה בחוסר ידיעה, שומרת בבטן, סופגת הכל, מבולבלת, סגורה, יודעת מה צריך ונכון לעשות אבל נרתעת. מעדיפה לחכות, מחכה למילה, לליטוף, לחיבוק. תמימה. לא יכולה להיות קורבן יותר, לא יכולה לסבול את הכאב, את הבושה והחילול שבי. הצטלמתי המון השבוע, משהו בי נתן "אישור" לכך, ואני – שבתקופת החולי חרדה ממצלמות חרדה עמוקה, מצאתי עצמי מול העדשה ללא כל יראה  . היה לי מוזר, כשהתקבלו התמונות לא הבנתי. ראיתי ילדה קטנה ומפוחדת, שנראית יותר ילדה מאשר אישה בת 23. ללא כל ברק בעיניים, עם חיוך מאולץ וחיוורון מזעזע. כשהתגובות החלו לנהור בעקבות התמונות הרגשתי מרוחקת, כמו תמיד כולם העירו עד כמה רזה, חיוורת, חולה, כבויה, אבודה וכו' אני נראית אבל אני כאילו לא שמעתי אותם. הרי לי עיניים אחרות, עיניים זרות ולא אובייקטיביות. אך מכל הטריד אותי דבר אחד: אני עצמי, הרגשתי כי אני מתרחקת ונעלמת ממני. אותה ילדה-נערה בעלת נוכחות כבירה, הולכת, דועכת, אפילו בגובה נמכתי, דלדול מסת עצם ושריר הוביל אותי לכמעט 3 ס"מ פחות מגובהי, שזה סיפור בפני עצמו, סיפור כואב.מסתכלת על התמונות ולא מבינה לאן נעלמתי, אני אמנם כאן, חיה, נושמת, הולכת, אבל לא. כאילו הנשמה במקום אחר. מפחיד, לא מתקבל על הדעת, היכן הילדה הפנימית שהציתה בי את אותם רצונות לצאת ולכבוש את העולם? הרצון להאמין בשלמות היה כל כך גדול ומהותי כי הכל מסביבי היה לא מושלם... ועכשיו? מרגישה שהמרחק בינינו עצום, ענק, בלתי יאומן. ואני רוצה אותה בחזרה, רוצה אותי בחזרה. אך הכל מתפרק. ואין על מי, על מה ובמה להישען... כבד לי כבד לי הלבד הזה! עוד טיפול פסיכולוגי שכשל וכמה שאפתי/התפללתי וייחלתי שלא, שרק הטיפול העכשווי לא יהיה נגוע בהרס. החיים הובילו אותי לפסיכולוגית הכי מדהימה שיש, ואני ...עם עברי העשיר מטפלים - שנאתי את כולם, היא, בניגוד אליהם/ן, כל כך שונה ומיוחדת מהשאר, אך איני יכולה להכיל זאת, כנראה שאני לא יודעת לקבל טוב ולכן היצר המזוכיסטי. וכמו כן, עוד מערכת יחסים הרסנית עם המשפחה, עוד שנת לימודים שהולכת לפח כי איני יכולה להתייצב כמו כולם ולסיים בגאווה, עוד יום שהסתיים בבה"ח, עוד התעלפות מחולשה, עוד מטר של בכי, עוד כאב, עוד כישלון, עוד התפרקות, עוד כישלון, עוד התפרקות. והכל לבד כי אני שקופה... אפרופו התפרקות, שלשום קרתה לי תאונה "קלה" כשיצאתי מהרכב, ושפיץ הדלת נכנס בי ישירות בכתף, סמוך לחיבור הזרוע. נתתי זעקה גדולה ולרגע חשתי שנשמתי פורחת, אך לאחר כמה דקות נרגעתי וחשבתי שיסתדר. בלילה נאנקתי מכאב ונשלחתי למיון ביום שלמחרת. לאחר שעות ארוכות, בזמן שכולם עמלים לקראת ערב החג, חזרו הצילומים והתגלה קרע די רציני בגיד הכתף, קיבעו לי, נתנו משככי כאבים חזקים והוחלט על פיזיותרפיה לחודשים הקרובים. כאילו שחסרות לי צרות, רק זה היה חסר עכשיו: כתף ימנית חולה וקרועה. הזכרתי כבר שהכל מתפרק לי? |