התגובות שקיבלתי לפוסט הקודם בהחלט חיממו את ליבי, חיזקו ועודדו להמשיך ולכתוב. מתברר שחיזוקים וירטואליים הם בהחלט ברי חשיבות. אבל מצד שני, הם מעצימים לא מעט את התסכול העצמי, שכן חדש תחת השמש? ממש אין.חורשת את הנושא מדי יום ביומו, אחרים אומרים לי לעזוב, להרפות, שלעולם לא אצליח ולעולם לא אבריא. זהו – אני נגועה, גזר הדין ניתן ואין על כך שום עוררין. אך יצריי מסרבים להשלים עם הגזירה שמנגד. העיניים אמנם חשוכות אך אני במירוץ אחר פתרונות, תרופות, אחר הוכחה שהסביבה הקרובה טועה ומטעה, על כך שייתכן ויבוא יום ואתגבר על המחלה מהמקום הבריא (נשמע הזוי, אה?). מנסה למצוא רמז, שביב של תקווה, בין התכחשות זו או אחרת לחומרת המחלה (כפי שהרוב עושים...) הרי אני מתפקדת. בסדר, "קצת" קשה לאכול נורמלי, אבל מי סופר את השטויות האלו? רק קלוריות סופרת, כמו דפוקה אובססיבית. ומאידך, אני עצמאית, נוהגת, עוד עומדת על הרגליים, הכל לכאורה בסדר. רק בלילה, בשקט הופצע השדים צצים, המחשבות תוקפות, בלילה באה הבהלה הגדולה, הפחד. אסור לי להיכנע לרחמים עצמיים! מצליחה משום מקום לאסוף את הכוח לחשוב קדימה, להמשיך לתכנן ולחיות, לשאול את עצמי: "מה עכשיו"? התשובה: "עכשיו זה הזמן לעשות, לא לדבר, ל-ע-ש-ו-ת, מדובר כאן בזמן ובמעשים חדשים, שלא היו ברפרטואר שלי עד היום. אין ברשותי משאב יקר יותר מהזמן ומעשיי הם שמגדירים אותו ומקנים לי את מידותיו וטיבו. בכך אולי אני לא שונה מאחרים, אבל המחלה הארורה הזו פועלת גם על הזמן ועל המעשים. עכשיו המירוץ שלי הוא מול יריב מהיר ואכזרי יותר מכל כוחות השוק: המטרות וההישגים. אז מה עכשיו? החלטתי שלא אשב בבית ואחכה לאשפוז כמו איזו זומבי, עליי לפעול ולייחל שהגוף יחזיק מעמד. ישבתי הבוקר בחדרי וניסיתי לנסח לעצמי חוקים שיתאימו לאתגר החדש. הנה כמה מהעקרונות שעלו: להישאר אופטימית (נורא לא קל ופשוט), לנסות ליהנות על אמת, לחזור ללימודים, לתרום, להשפיע. האם יש בעקרונות אלו כדי לעכב מעט את המחלה עד ליום המיוחל בו תילקח ממני השליטה? אינני יודעת. אבל אני הולכת לדבוק בהם ובתקווה. להישאר אופטימית ולראות את חצי הכוס המלאה זה אתגר לא פשוט. כמה דיו כבר נשפך בנושא, נראה לי שאופטימיות תלויה בכושר לחיות ולהרגיש את הרגע, ובאותה מידה היא תלויה גם בוויתור מודע על חלק מהתחכום שבי. להרשות לעצמי קצת יותר, לזרום עם המציאות ולוותר על חלק מהשליטה, לעת עתה. לצאת מסבכי העצמי, להסתכל מהצד, לצחוק בעיקר ולחייך כמה שיותר.  וידוע לי שאחרים, מהצד הבריא של הגלקסיה, לעולם לא יבינו אותי, לעולם לא. כמה מתסכל, אבל זה המצב. לא אחת מזכירים לי: "אל תדאגי, הכל לטובה..." ובכן, לא מרגישה בנוח עם האימרה הזו. איזה דבר טוב אפשר למצוא במחלה הארורה הזו שנפלה עליי? כמו תמיד ברכבת ההרים הזו של ה"א, עולים החששות היומיומיים, הטירוף האינסופי, הסגידה לאי-נורמל, ההשפלה העצמית, הזדחלות הבושה ואיתה הכאב. ואם נפרק זאת לגורמים, אז מה למעשה אני בסך הכל רוצה? את אותה תמיכה, אהדה, יחס ותשומת לב? אין מה לעשות, אני טיפוס כזה, של מחיאות כפיים, דרושה לי הבמה, דרושים לי האורות, הזרקורים, אני כזאת, מאז ומתמיד הייתי. נולדתי כך וכך גם אמות. אבל כרגע, מחיאות הכפיים היחידות שמגיעות לעברי ומצלצלות באזניי הן מחיאות כפיים של רחמים, ואת זה אני ממש לא אוהבת, שלא לומר סולדת... בא לי למות ולהיוולד מחדש. אני לא צריכה להוכיח יותר לאף אחד שאני חולה, לא צריך פציעה עצמית, לא צריך דם, אלוהים, אפילו לא צריך לתקוף אף אחד מילולית או פיזית. לא צריך לרצות למות או להיות בעלת משאלה אובדנית. לא צריך להתנהג בצורה מופרעת יותר מהרגיל כי זה פשוט שם, בוער, חי ועוצמתי. זה משהו שפשוט יודעים ומרגישים אותו, כשאי אפשר יותר לעבוד על עצמי שאני רק עושה דווקא, שנהניתי לאבד שליטה ולהתנהג בצורה מסוימת. אני יודעת איך זה מרגיש לעשות דווקא, איזו הנאה מתלווה לזה. אני יודעת גם להבדיל בין משהו שהתחיל כדווקא ונגרר למשהו שלא התכוונתי, רק אלוהים יודע כמה פעמים כאלה היו לי בחיים.  ועכשיו, דווקא עכשיו כשאין אף אחד מהסימנים המוחצנים האלה, אני יודעת לזהות שזה בדיוק כמו אז, כמו אתמול, כמו לפני שנה, כמו תמיד. טעונה בפחד, רוצה לברוח, נחנקת ומבועתת ממחוייבות ומתקשה להתעמת עם השדים. אימפולסיבית, מוצפת חושית, רוצה לדפוק את הראש בקיר אך בולמת את עצמי. הדברים האלה נשארים ביני לבין עצמי, בשביל זה יש טיפול פסיכולוגי. מבחוץ אני המגניבה, החכמה והמוכשרת עם הפרצוף היפה, השנונה עם הברק. אני כל הדברים האלה, זו מציאות ולא אשליה. אבל איפה זה ואיפה אני? א-י-פ-ה? בניגוד ללפני עשור, אנשים יתפלאו אם יוודע להם על איך זה לחיות עם כל ההפרעה הזו, אני מתפלאת על כך שאני (עדיין) מצליחה. ובימים האחרונים, העירנות הורגת אותי, בחיי. כל לילה מתחיל ונגמר עם עיניים פקוחות, רטובות, עייפות ומותשות. שוכבת במיטה חסרת מנוחה, מכעס, מרעב, מאכזבה ותסכול כלפי עצמי. הייתי מבטיחה בכל פעם שממחר זה אחרת, ממחר תקום בת - אדם חדשה, כמו עוף החול שנברא יש מאין ופורש כנפיו במעוף מעל המדבר. כמעט בכל לילה, אני יוצאת לחצר, תחת עדת אין ספור הכוכבים, בוהה ומתחננת שממחר אשתנה. ממי לא ביקשתי, בעצם התחננתי?...אלוהים, היקום, אימא אדמה... הכל ובלבד שמחר, זה ירגיש ויהיה אחרת. יצר הבינוניות לא "טוב" לי, האי שלמות בעיניי הינה עונש מוות, שמדכא כל יצר הטבוע בי והופך את גופי ומוחי לשדה קרב, בו ניטשו מלחמות אינסופיות, שגובות ממני ומהסובבים לי מחיר יקר מנשוא. מרגישה אפסית, רעילה, תלויה בחסדיהם של אחרים שרק מייחלים להיעלמותי, למותי, למה לא... אז האמת היא שאני חרדה בטירוף מהצפוי לי בעולם המבוגרים, כאילו אני משוללת כוחות וכלים לחלוטין. הרצון העז להגיע לפסגה התנפץ למול החומות הגבוהות שהקיפו את מאגר הידע האינסופי הזה שלי, ככל שהחומות שבניתי היו גבוהות יותר, כך הפכתי אני ושאיפותיי – לנמוכים יותר... וכך נתקעתי למעשה בגיל הילדותי, כך גם רגשית. ועכשיו, כל שאני רוצה הוא שיסירו את הוילון מעיניי ושאוכל להביט באור נכון, לראות מי אני באמת ואולי יום אחד להשלים ולאהוב את מה שמשתקף(נשמע לא ריאלי), ובצד הדרך, אם אפשר, לקבל מחיאות כפיים מן הקרביים, לא מרחמים. |