הימים עוברים וחולפים לי בקצב מטורף ואיתם מדד הפגיעות והרגישות מתעצם בי. שונאת את זה, סולדת מזה. מרגישה כיצד אני הופכת להיות מישהי הפוכה ממני עצמי. נשמע בדיוני אה? חשופה, פגיעה, מקולפת, שברירית עד לנימים הדקיקים ביותר. לא מצליחה לפענח נוסחה בריאה ליציבות, ואני הרי מחשיבה עצמי כאינטיליגנטית פלוס + (סליחה מראש על ההתרברבות בפרהסיה כן?), כנראה שהמוח נסתם באיזשהו שלב לאחר כל כך הרבה שנים במחלה. הפרעת האכילה מקוננת בי, חזקה, מוחצת את העולם כמו בדל של סיגריה מתחת לנעל. יש בה חוזק "אשלייתי" מסויים, שליטה מוחלטת ברגשות, לא אכחיש, אני בהחלט מוזנת מכך, אוהבת ומורגלת ובו בזמן שונאת, סובלת ומתייסרת.  תוהה מה יתחולל בי כשתילקח מידיי השליטה, אינספור טיפולים ואישפוזים בעבר לא צלחו אך האם ההכרה ההווית שבי תוביל לפריצת דרך משמעותית בהליך ההחלמה?  נמאס לי להיות אפטית, חסרת כוחות לאנשים ולעולם, לכך שכל פעולה שגרתית ביומיום הופכת תפלה, מסוננת, חסרת כל איזון, פרופורציה וטעם. זה לא מתאים לי, נכון אף לומר: "נוגד את אישיותי", לא בא בחשבון אצלי מצב רוח מהורהר, מצב צבירה נטול אנרגיה, רגישות לכל עפעוף ריסים, לאי פשרנות אדוקה וחונקת, לחוזק נפשי עד הנפילה הבאה...זאת פשוט לא אני, זאת לא שי, לפחות לא השי שאני מכירה... אני פגועה. מאוד. לא מצליחה להסביר לעצמי אפילו מה פשר התחושות שתוקפות ממש בזמן זה. לא יכולה לישון, למה? כי עצוב לי בלב. לא אוכל לשים את ידי על הנקודה שהובילה למסקנה זו, איני יודעת אף מדוע אני חשה כך. זה פשוט שם, אי שם בפנים, וממש בזה הרגע אני רוצה שתיעלם בי ולי המועקה הזו...לא רוצה או צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, כי הרי בסופו של דבר, מי שאוכל את החרא שלי זו רק אני. מסתובבת מצד לצד במיטה שלי ולא יכולה להירדם. פשוט מטריף. רק אני והלילה – בלי איש שיגן עליי. אני חייבת לישון, מוכרחה לישון. בקושי מתפקדת ובסוף? בסוף תגיע לה איזושהי התמוטטות, ה-התפרקות המוחלטת, זו שאני כל כך חוששת ממנה. מרגיעה את עצמי: "אין דבר כזה, כל בן אדם נרדם בסוף". ומה אם אני, רק אני מכל בני האדם בעולם, לא אירדם יותר אף פעם, לעולם? או שאירדם לנצח? כמה פרדוקסלי: אני חרדה לא להירדם, ובו זמנית אני חרדה גם מהשינה, מאיבוד המודעות. ותוך שאני נאחזת בכל כוחי במודעות ומפחדת להרפות ממנה, אני גם מייחלת לאבד אותה, להדמים סוף סוף את הכאוס הפנימי ואת הוויכוחים והדיונים האינסופיים שביני לביני. האור הולך ואוזל, השינה מזמנת אותי לנפילה ארוכה לתוך תהום אינסופית, אני מנסה לפרוץ את מעבר הגבול שבין הערות לשינה במאבק אלים, אלא שככל שאני מתאמצת יותר, כך הוא נעשה קשה יותר למעבר. כי לפתע אני מתעוררת וקמה, נהדפת החוצה מהמיטה. ואני רואה שצדקתי: רק אני והלילה שם, אין איש בעולם כולו שיגן עליי. כולם, פרט אליי, ישנים בלילה. אני מסתובבת בבית חצי ערה חצי ישנה, מודעת רק למחצה, מחפשת מישהו, משהו. נכנסת לחדרים ורואה שכולם ישנים...אין לי פרטנרים לעירנות... (המשפחה שלי לא חובבת לילות לבנים מסתבר  ).אין לי לילות. אני ערה כמעט כל הלילה, כמעט כל לילה. פגועה ושבורה, פשוט מרוסקת למליון חתיכות קטנות. כל נשימה כואבת לי, חסר לי חיבוק חם ואמיתי. כבר תקופה ארוכה שאני לא ישנה טוב, זה לא בסדר!!!!  פוקחת את העיניים ובוהה בקיר לכמה שניות ועוצמת שוב, מרגישה איך האישונים עוברים על פני החושך של תוך העפעפיים ומנסים לגרום לי לפקוח אותן מחדש. פשוט לא עייפה, גם אם מרגישה שכן, משפשפת את העיניים לרגע ומעבירה מבט על הסביבה, על הרצפה הבהירה שהפכה כהה בחושך, ועל המשך החדר, שנראה פתאום ריק. ושם בקצה עוד יכולה לראות את האור העדין מהמחשב שפועל כרגע על שומר - מסך שחור שעדיין פולט איזשהו אור אדום - כחול כמו סירנה של ניידת משטרה. טוב, עכשיו הוא אף מתמזג עם קרני השמש שחדרו לחדרי. שעון החורף הזה מקדים את הזריחה באופן כל כך דרסטי, שעוד קשה להתרגל לכך :/ ועכשיו, תוך כדי כתיבה, מסך המחשב מסנוור אותי, השמש פרצה לתוך חדרי ועלה לו השחר. עכשיו אולי כדאי שאנסה להירדם, כשקצת יותר "בטוח" וחמים... לילה/בוקר טוב לכם/ן. |