| אני עוצרת להרהר עם עצמי לרגע. יש אנשים שמרגישים כמו דג במים בצידה האחר של השגרה, בשביל ההגיוני והבריא של "החיים". אז למה אני מרגישה חנוקה, אכולת ספקות וייסורים פעם אחר פעם כשאני חוצה את מפתנו? ואם ביום יום עבורי זה לא פשוט, הרי שבסופי שבוע על אחת כמה וכמה. ואולי אני סתם הוזה, אולי הדברים לא כה צורמים לאוזן וקשים למראה כפי שמציגים לי. שנים רבות אני מנצחת על כל המערכת המשומנת הזו ביד רמה, ביד אמונה, מתפללת רק לשרוד. אז למרות מסכת הורדרדות שאני עוטה על עצמי, לכל מקום אשר אני הולכת נושאת גם את צערי, הפנימי, זה שנסתר ונחבא מפני כל. הקול הצלול שלי הפך סדוק, העיניים לחות ומתמלאות בדמעות בן רגע. הכאב הוא כל כך פרטי, שבלתי אפשרי לנכס אותו למשהו אחר. גם אם ארצה להמחיש, לשתף, ליידע...זה מתפקשש לי, ההתמודדות הינה פרטית גרידא. עד כמה האמירה הזו נחשבת רדיקאלית אבל זו המציאות, שבמקביל גדלה לה גם שכבת ניכור דקה ביני לבין הסביבה. את הניכור הזה אני רוצה לשבור והדרך היחידה לעשות זאת היא ליצור סיפור חדש, סיפור של החלמה שבו גם מקום לזהות, לביקורת, לאי שלמות, לסוגים שונים של כאב, להכלה... ועד אשר תיכתב עלילה חדשה בחיי אני מוצאת עצמי לבנתיים מתגעגעת לחיים של "לפני", כמו חלפו מאז מאה שנים לפחות. שכובה על אדמת הלילה הקרה, עיניי מרוכזות בשמיים במין געגוע אל דבר שמעולם כנראה לא נגעתי בו. אבל הוא שם, מורגש וקיים. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט שלא תראו את הפצעים נפערים שנשאֵר לבד ונשבֵּר לאט" גיליתי את העולם האמיתי שתמיד גינו בתוקף, לא הצלחתי להשתלב בו, כי הייתי אחרת. נצמדת לקולות אדישים, בתוכי מתפוררת, לאט לאט, כל יום שעובר מכפיל את מפלס הדאגה שבי, ממוטט מצער, עושה את זה קרוב ומאיים יותר. אני עומדת מאחורי הבית, תוהה מה נותר לי לעשות, אני מתיישבת ונשענת על גזע עץ עתיק, בוכה כמו תינוקת, כמו תינוקת נטושה ואיש לא בא לקחת. לא אתקפל לתוך עצמי, לא אתעטף לי בשאול הלבן שלי, מקסימום אלך לטייל עם הדמיונות של עצמי, להתמכר לחלומות המטורפים שלי, שהם אלו, כך טענתי תמיד, שמפיחים בי חיות, נשמה, חמצן. קשה לי לפרש את התנהגות הסביבה, כולם שונים לי, מעט יותר מאופקים, מותשים ומחליטים לפרוש וללכת...משאירים אותי שם, הולכים רחוק, מהר, חזק, כואב, שורף, הורג. משאירים אותי, ילדה טיפשה ומיוחדת, ילדה של חופש, של שליטה. אבל עמוק בפנים כולם פוחדים, כולם עומדים ממול ורק מתלהבים, מקנאים אפילו. רוצים כל כך להיות מיוחדים, ולא יודעים שמיוחדות זאת לפעמים מחלה. שחופש יכול להיות העונש הכי גדול, הכי גדול! אני מתחילה לרוץ, יודעת ולא יודעת לאן, הרחובות חולפים על פניי, הכל כמו בסרט נע ורע, בתירוצים קלושים על חופש וחיפושים – אני כבר לא פוחדת מכלום. רק מניחה את ראשי על שער הברזל הענק שבכניסה לביתי, מיטלטלת בתוך הכאב הנורא ומחכה שמישהו יואיל בטובו להגיע ולשים לי פלסטר על פצעיי. גם אם אלך ישר, עקום, מהר ולאט – זה תמיד יהיה שם בתוכי למרות הרצון העז לתלוש זאת ממני, אבל בסופו של יום זו עוד הצגה, עוד חולשה ועוד כניעה. לא קל לשחק את משחק החיים, כנראה שאבדתי אי שם בדרך, איבדתי חוקים, טעיתי ברחובות, בהחלטות, ברצונות... הייתי נותנת את הכל להחזיר את הגלגל אחורנית, חיים כתושים בהווה, חיים בנס בהווה, אפשר לקרוא לזה בכלל חיים? אני שמה ידי על הצוואר ומרגישה את הדופק, אמנם חלוש אך עדיין פועם, עדיין פועם. אפשר עוד לומר שאני חיה? |