| האוויר הקפוא של הלילה דופק בעקשנות על חלון חדרי, טעם של סוף הקיץ. שברים של "פיסות חיי" תלויים על סף התהום הרחבה שלמטה, בחצר ביתי... התנגשויות הרוח מפריעות לי לשמוע את שלוות הלילה, את אותה דממה דקה של עננים עייפים, רכים ובוהקים. בוהה בתקרה ונזכרת בבהירות בימים אחרים, מלגלגת עם עצמי על אומללותי, כותבת ומוחקת, שומרת וזורקת. כבר חודשים שלא באתי לידי סיפוק עצמי. הזמן מתהלך סביבי ומנהל לי את המחשבות לפי דקות מתות. לשמיים יש צורה של תריסים מוגפים ולפרצוף שלי יש צורה של כרית, סימנים מודחקים. לפעמים, אני יכולה להרגיש את הריסים נפקחים לי באיטיות מופתית, מובילים אל מנהרה מוארת, שמנחמת את נשימותיי הכבדות. יהיה טוב אם רק ארצה. אבל אני מפחדת לרצות, מפחדת לתכנן, מפחדת להתבגר. בתוכי יודעת שהגיע הזמן להיגמל מ"הנוחות" הבלתי נסבלת הזו שנקלעתי לתוכה, שבאמת הגיע הזמן לקום על שתי רגליים איתנות ולכבוש את העולם, כמו שתמיד ידעתי שאעשה. הידיים שלי עייפות, כבר לא נעות בחופשיות וכתוצאה מכך – מסרבות לשחרר את שאר גופי לחופשי. כאילו שהן, ידידותיי הנאמנות ביותר, ויתרו עליי וכמחאה לקחו את כל גופי (כמו גם את מוחי) בשבי. ואז עולה מיידית המחשבה שזה הסוף, שאחנק מהבכי של עצמי, מהייאוש, שאין לי לאן לצמוח מכאן... שהגוף שלי מסרב לחזור לפעילות נורמלית מכיוון שהרגש השתלט על כל חלקיק ממצב הצבירה על גבי כדור הארץ, עד שהוא הולך לאיבוד ואז מפסיקים להרגיש, נפשית ופיזית. ובאמת שעברתי את כל זה וזה בהחלט מאחוריי, אבל משהו בי משתוקק לחזור לאותו הרגע, כי היה בו משהו עילאי, משחרר, בחוסר השליטה הזה. בידיעה שהכול בידיי, בעוצמה האשלייתית הזו! זו תחושה משכרת שאני חושקת בה באותה מידה שאני חוששת ומבועתת ממנה. קשה להרפות, לנסות לשחרר את אותן תפיסות עקומות אודות חיצוניות ומראה מושלם, במסע "השכנוע העצמי" – לשחרר את אותם שלדים, לחפש את אותה מיוחדות שלא נתלית בהפרעה כזו עוצמתית. ללמוד לצלול אל תוך הטראומה, בצורה מבוקרת, וזה הולך להיות לא קל ולא פשוט כלל... יש משהו כמעט ממכר בהרגשה הזאת. ולכי תסבירי, או תנסי להצטדק ולמחות על הדברים שעושים לך הכי טוב, ממש אקסטזה... והכי רע יד ביד. אבל, הגיע הזמן לעבד, לשחרר, לחפור עמוק ולהיכנס, להוציא את כל הפסולת שאני סוחבת בתוכי ולהרשות לעצמי להיות, לנשום, לחוות, להתיפייף. בא לי לטרוק עכשיו את הדלת מכעס אצור, אני מרגישה כאילו אני מקיאה לתוך הפוסט של עצמי. לא מסוגלת להתמודד עם המציאות שבחוץ ואין לי כעת לאן לברוח... כאילו נשטפת במי ים באמצע פברואר כשאני ערומה בשלג. הפרפציוניסטיות הרסה אותי מבפנים, אכלה אותי בשלושים פיות, נשמה אותי בחמישים אפים. אולי זה לא היה נראה כך מבחוץ, כי גם אני נפלתי בפח של עצמי ועד שקלטתי זאת – מעטה ההגנה שפיתחתי הפך אכזרי ואנוכי. ואולי אני חיה בסרט, כי הפחד שלי מהמציאות הוא פחד מוות. רוצה לשתות ממעיין האמת לשכרה, אבל אני מדשדשת מאחור, בעבר. מסרבת בכל כוחי להרפות, להמשיך, לזרום, אלוהים יודע איך עושים את זה... רק אם אוריד את כיסוי העיניים אגלה שאני בעצם לא עיוורת. רק אם סוף סוף אקפוץ למים, אגלה שכבר מזמן אני יודעת לשחות. יש שיגידו שאני "לוחמת אמיצה", אך תחת שיריון הקשקשים, החרב ובעיטות הצד הייחודיות שלי מסתתרת נפש עדינה ורכה, וכעת היא כואבת, צורבת ופצועה...נשברת ככל שהימים עוברים. לפעמים אני חושבת שהכל פשוט עצוב מדי, קשה מדי ושאנשים פשוט רעים ואטומים. "אדם לאדם זאב". האמנם? הזמן לא עובר. ולפעמים נדמה לי שאי אפשר לצאת יותר מקהות החושים שנכנסתי אליה. היא כל כך חזקה, כל כך אינטנסיבית. שום דבר לא מזיז אותי. לא מנער אותי מהאדישות העצובה הזאת שאני טובעת בה כבר כל כך הרבה זמן. אמא שלי אמרה לי שאני כמו קליפה. שאני לא אמיתית עם אף אחד, שאני ריקה ריקה ריקה. ועם כמה שכואב לי להודות, היא צודקת. הכל אצלי טכני. הכל כלפי חוץ. מתי לחייך, מתי לצחוק, לבכות וכו'. ומה שבפנים רדום. מת, אולי. אני צריכה עזרה? אני צריכה לנסות לשקם את עצמי? להיפתח? להסתגר? מתי אני אדע? וכמה שאלות? מה החגיגה הגדולה? מודעות! זאת החגיגה. תמיד עדיפה המציאות המפוכחת, גם אם היא לא נעימה, על פני גן עדן של שוטים ועיוורון של עיוורים... |