| מאז ומעולם הייתי אישיות של: black&white , כולם תמיד אמרו לי שהחיים הם לא שחור - לבן, שיש המון אפורים ושאני חייבת להתחיל לראות גם אותם. הבטחתי לנסות, השתדלתי לראות את כל הקשת, למחוק את השחור - לבן. אבל בכל פעם מחדש, הגעתי למסקנה שאין ברירה, שאני חייבת לחזור לשחור-לבן. האפורים מאוד יפים ומאוד הגיוניים, אבל המין האנושי זקוק לגבולות לצורך קיום, ואותם אמצא רק בשחור או רק בלבן. לעיתים אני ממש מתעייפת מהשהייה בשחור - לבן, רוצה להרפות מעט ולטבוע מעט באפורים... כל כך קשה להיות עם יד על הדופק 24/7, להיות ערה למצב, מודעת לסביבה, מוזנת מזיבולי שכל ולפגום בי עצמי ב"מודע". העולם האפור זר לי, איני יודעת כיצד להתנהל בו, לא יודעת מה זה אמצע, לא מכירה כל איזון בו: תמיד קיצונית, תמיד רדיקלית, מוחלטת/הכל או כלום, קשה, מופרעת. יודעת לנווט עצמי אך ורק בין השחור ללבן, ללא כל גשר ביניהם. אז כן, ידוע לי שרוב האנשים נוטים בין לבין ויצר הבינוניות הוא דווקא המועדף, אבל אני לא משתייכת אל הרוב, ובעיניים הספוגיות שלי אני משלמת את מחיר השחור-לבן, סופגת פנימה את הדמעות. הן מיותרות? הן הכרחיות? לאן מוליך הפרדוקס הנ"ל? מצד אחד החמצן, המים ודם החיים הזורם בעורקי "השליטה". ומהצד השני, התודעה, מפגש בין רצון להיגיון, חפיפה היוצרת שיא, שיא של הצדקה, של קיום, של נורמל. ואני בתוך תוכי משתוללת, משתלחת בעצמי מבלי לראות את המציאות הטופחת על פניי. אין לי את מי להאשים פה, פרט את עצמי, אז על מה כל הקצף והשצף? בקיצור הגיע הזמן להפסיק עם טשטוש הגבולות וקשת האפורים. הגיע הזמן להגדיר באופן ברור מה טוב ומה רע. מה שחור ומה לבן, מה כן ומה לא - בכל תחומי החיים. יו ניים איט. |