| בימים האחרונים נפל לי אסימון "זעיר", הבנתי לראשונה שאני בנתק תקשורתי עם הגוף שלי, שמאז שנשאבתי לתהומות הפרעת האכילה אין בינינו דיאלוג יותר. המסקנה הזו הולידה בי מחשבה לנסות להעלות על הכתוב, (בצורה בלוגרית טיפוסית?) את אותו ניסיון לשחזר את הדיאלוג המחוק בינינו, לנסות לשים את האצבע על הנקודה מתי הפכנו לשני גופים זרים, אילמים חירשים זה לזו. מתי בדיוק התרחש הרגע בו החלטתי בלב שלם להפסיק "להכיל" בתוך גופי מזון, רגשות ושאר ירקות... אני מודה שהיציאה למסע החיפוש הזה מעוררת בי לא מעט פחדים, תהיות, היסוסים... אני מוצאת את עצמי מתעסקת ומועסקת במראה שלי, בתקופה זו יותר מתמיד, די בכפייתיות הייתי אומרת, במעין אובססיביות טורדנית שמטריפה את מוחי. מאז ומתמיד ייחסתי חשיבות ועיסוק רב "משקל" למראה שלי. אני זוכרת שעוד כילדונת ביליתי שעות ארוכות מול המראה, שואלת ומתחבטת בשאלה הנפוצה: "מראה מראה שעל הקיר...מי הכי יפה/רזה בעיר"? ובהמשך כשחליתי הפכנו לאויבות מושבעות: היא שיקפה לי תמיד את המראה ההפוך שרציתי לראות כבבואה (מפחיד אותי לחשוב, אך אולי ההפרעה הייתה בתוכי מאז ומתמיד? ורק פרצה בגיל העשרה?). מאז, אגב, מעולם לא הייתי מסוגלת להזדקף אל מולה, להיישיר מבט, שום דבר לא היה מושלם ושום איבר לא ענה על סטנדרט כלשהו של יופי. כתוצאה מכך איבדתי את עצמי, התעלמתי מקיומי הוויזואלי ופניי נמחקו מתודעתי. בתקופות הצום שלי הלכתי ברחוב עם הרגשה שאיש אינו מכיר אותי, כי הייתי בטוחה שאני רואה ואינה נראית, ואילו אם הייתי מכניסה פירור הכי קטן לפי – הייתי מרגישה כי כל עובר ושב קורא את פניי, מרגיש את אותו פירור רופס על בשרי...התביישתי, מאוד, רציתי להקיא מתוכי את אותם "פירורים" - מחשבות של הסביבה...נתתי לחוץ לנהל את הפנים שבי. וכיום, לאחר הישרדות של 12 שנים במחלה, אני מוצאת את עצמי נאבקת כעת יותר מבעבר, לא משתחררת מהעיניים החיצוניות המביטות בי, לא מחוברת אל גופי הפיזי מבפנים. הוא קיים רק כשאני מביטה במראה. בשאר הזמן אני עדיין מביטה בו דרך משקפיים חיצוניות בעלות סטנדרטים של - איך צריך להיראות וכמה אישה בגובה X צריכה לשקול. כשאני אוכלת, זה לא הגוף שלי שאומר מה טוב ונכון לו. זה לא הגוף שלי שבוחר את מזונו - אלא, משהו חיצוני לו, שעובד לפי סטנדרטים וחוקים, שמאכיל אותו. כתוצאה מכך, מדי פעם, בימים מסוימים, הגוף שלי מתמרד בטירוף. הוא צורח לי - תקשיבי לי!!!! תרגישי אותי!!! תראי אותי!!! נמאס לגוף שלי שאיני רואה או נראית,שאיני שומעת ואיני מרגישה אותו מבפנים. נמאס לו לענות על סטנדרטים חיצוניים ולהיראות כך או כך, להיות ריק מתוכן, נמאס לו להיות מובל כל בוקר אל המשקל כדי להימדד ולקבל ציון. נמאס לו להיות אובייקט בעיניו של המסתכל החיצוני, הקפדן. נמאס לו שהוא חלק מקונספירציה שנכפתה עליו שלא בשליטתו כלל. הוא זועק לנחמה. הוא זועק להקשבה פשוטה. הוא מבקש ממני לא להקשיב רק לרגשות לבי, אלא להקשיב הקשבה נוספת - תחושתית. הקשבה הרבה מעבר למילים ולרגשות. הגוף שלי בא היום וטוען: "הקדשת המון למחשבות שלך, הקדשת המון לרגשות שלך - הגיע הזמן שתקדישי לי זמן ותשומת לב עמוקה". אבל אני? אני מסתבר במונולוג... |