| לא סובלת את סוף השבוע, שישי ושבת מעוררים בי בחילה, מתעבת את המעבר המהיר שבין חמישי לשישי ומתפללת שרק ייגמר מהר... ובכן, אני יודעת שאנו חלוקים וחצויים, מחצית בני האדם מייחלים שרק יגיע כבר הסופ"ש, לנוח, להירגע וכו'...ומחצית היו מעדיפים שהשבוע ייגמר בחמישי ויחל שוב בראשון, לדלג על השישי-שבת הארורים והמיותרים האלה. חשבתי על זה שבילדותי, בטרום המחלה, השבתי תמיד בגן ובבה"ס היסודי שהיום האהוב עליי הוא יום שישי, כי יש אווירה מיוחדת בבית, סבא וסבתא מגיעים לארוחה חגיגית, אני ואמא מדליקות נרות, בשבת תמיד מטיילים: טבע/אופניים/פינות חי/פארקים וכו'. יש אווירת איחוד וייחוד באוויר. וכשבגרתי, ובין לבין חליתי, התחלתי לתעב ולכאוב את בוא יום שישי ואת זה שאחריו, השבת. השעמום, עודף הזמן המיותר, המבט הזה מן החוץ כלפי המשפחה ה"מאוחדת" כביכול, הכאב הבלתי נסבל, האי-זרימה, ההתכנסות וההתבודדות בחדרי חדרים, שמיעת קולות הכלים והסכו"ם של אותה ארוחת שישי מן הקומה הראשונה, קולות המשפחה ופרצי הצחוק אל מול תכניות הבידור בטלוויזיה וכו'. לא מספיק שאני מתמודדת עם עולם הפרעתי כפול ומכופל שמתערבב לי במציאות היום יום, אני נאלצת לבלוע צפרדעים בכל סופשבוע, לבכות אל הכר כי אין אף אחד ששומע או רואה מה קורה איתי. באמצע השבוע זה עוד איכשהו נבלע ומתפרש בנישות כאלו ואחרות, אך בסוף השבוע המשמעויות מתעצמות פי מיליון, הכאב מתגבר וחדות ההגדרה של אדם חי-מת מתעצמת והופכת יותר ויותר קרובה ונכונה לי. כמה קנאה יש בי לאותן משפחות שכל השבוע מחכות לסופשבוע, להתכנס סביב שולחן, לאכול אוכל של "שישי", לצחוק, לשיר, להרגיש ביחד אל מול נרות דולקים, מפה לבנה וחלה מתוקה. רק מלדמיין זאת אני כואבת, זה כל כך זר לי, כל כך מרגיש אחרת. כמה קנאה יש בי לאותם אנשים שמחכים לאותו יום שבת יחיד, שבו אין ההכרח להתעורר מוקדם, כבכל יום חול, לבוקר שבו לא צריך לחפש עם עיניים עצומות את לחצן ה"נודניק" של השעון המעורר בפלאפון. שניתן לישון שינה מתוקה חסרת דאגות, שינת "סופשבוע" שכזו ובה לדשדש לשירותים עם עיניים עצומות, לפקוח לאט לאט את העיניים, להתכרבל עם השמיכה עוד דקה ועוד דקה כי אין לאן למהר... ואילו אני? אני נשארת ערה, מהרהרת, חולמת לחלום, מייחלת להירדם, מתפללת גם אני לאותה שינה מתוקה אך לא מצליחה וחושבת רק על זה שעבר לו השישי אך כל השבת לפניי ואיך אשרוד??? שיגיע כבר יום ראשון לעזאזאל! שונאת את סופ"ש, שונאת את הלבד ועוד יותר שונאת את הלבד בתוך ההמון המשפחתי שלי. אני כמו צל חולף על ידם, אף אחד לא שומע, לא שואל, לא רואה אותי בכלל. איך הם מסוגלים בכלל לבלוע את האוכל באותה ארוחה "חגיגית", איך? באיזו זכות הם ויתרו עליי? ולמה הביאו אותי לעולם אם ויתרו? מוגי לב וחלשי אופי, איכס. נראה לי שאני האדם היחיד שחולם ביום חמישי שלמחרת מגיע לו יום ראשון. אך כשעולה השחר אני מבינה שזהו, אין יותר חלומות, בוקר יום שישי שלי התחיל… ושוב, עוד סופ"ש סיוטי בפתח, שרק יעבור מהר... |