| כמה שאני עייפה מלשקר, מלעטות על פרצופי מסכות, לפעמים אני מרגישה כאילו נתלשתי מהקאסט של הקומדיה: "דל - ארטה" (למרות שבמקרה שלי זה תואם יותר להגדרה של: טרגדיה). אולי באמת הייתי צריכה להיוולד בתקופתו של שייקספיר... כמה אפשר לחייך ולבכות מבפנים? כמה? כמה? כמה?אז לא, אני לא בסדר. אבל ממשיכה לצייר קווים ורודים ואופטימיים למדיי. האם זה אומר שהמצב שלי מתדרדר? כמה שאני מתביישת, מרגישה שאני מאבדת שליטה, נחנקת...מסדרת ומסדרת ומסדרת ומסדרת אבל הבלאגן הפנימי והסביבתי רק תופס תאוצה ומתעצם, מתגבש ונערם סביבי עד שאין לי אוויר לנשימה. אני שונאת את החוסר אונים הזה, פתאום הכל נראה רחוק ומסובך כל כך, זה מוציא אותי מדעתי - פשוטו כמשמעו. אין לי שום תחושת ודאות ובטחון בקשר לכלום כרגע, אולי אף פעם לא הייתה (?) איזה מצב מזורגג!!!!! מדהים איך הגוף שלי עוד שורד, ועוד שורד "בכוח", כמה עוצמות של שנאה, שנאה תהומית - לא חשבתי שאתוודע לעוצמות מהסוג הזה אי פעם... אני שונאת אותו, את הגוף הזה שלי, את הנשמה הכלואה בתוכו, את השומן, את אותם מיימדים ענקיים, את הכאב, את העצב, את הלב המנופץ, הגוף המרוסק, הפחד, החוסר שליטה, האנשים, המוכרים והזרים... למה לכל הרוחות אי אפשר לסמוך על אף אחד? פשוט אף אחד! איך עוברים את זה לעזאזאל? זה שואב אותי למטה כל כך חזק. הכול נהיה לי חשוך, אני שונאת את ההרגשה הזו. לא בא לי לצלול אבל לפתע אין לי מספיק אור והצלילה נראית נוחה מתמיד. למה שוב האדמה נשמטת לי מתחת לרגליים והכול נהיה כל כך חשוך? כאילו אני מתדרדרת במדרון אפל... עדיף לוותר. כן. לשכוח ולוותר. למחוק הכל ולוותר. להירדם לתמיד ולוותר. למה ברגעים הקריטיים שמהם יכולה לצמוח התקדמות הקולות החולים יוצרים עוד פצע מוגלתי בראש ובגוף שלי? למה כל כך כואב לי? למה אני צריכה לכאוב כל כך בגילי? למה אני מרגישה כל כך לבד?למה אני לבד בכלל? לעזאזאל שמישהו יתעורר כבר, אני הרי לא שקופה!!!!!!!!!!! פתאום הכול חשוף מדי וסגור מדי ומחניק מדי. איזה שיתוק חרדתי תפס אותי, שלא יראו אותי, שלא יסתכלו, לא יבחנו, לא ירכלו. משהו במח שלי קפץ, לא ברור לי מתי בדיוק ואני כל כך רוצה להחזיק את ה"מתג" שקפץ למקומו, אני רוצה להתקדם והתחושה היא שאני טובעת כל כך עמוק בתוך ביצה שחורה. הריאות שלי מתמלאות בחומר הצמיגי הזה וקשה לי לנשום. ועכשיו אתם רואים כמה שאני מכוערת ושמנה, מכוערת ושמנה!!!! הנה לכם, זה מה שההפרעה עושה: חורצת בבשר, מצהיבה את העור עד שהוא הופך אפרפר, מסכלת כל סיכוי לחמצן, מרחיקה מכל מי שאוהב, מצמצמת, מזינה באי שפיות. הגוף שלי מלא צמרמורות של גועל, ברגעים כאלה התחושה שלי היא שהחיים הם קללה. אני שונאת את המטוטלת הזו, כנראה שאני מוצפת, כנראה שאני לא מסוגלת לבד, כנראה שאני לא מסוגלת! ועכשיו 3 ימים בית ריק, אני לא רוצה לדמיין מה עלול לקרות פה... ועכשיו לילה, אני כל כך עייפה, מותשת, מורעבת (לא פיזית), כל כך רוצה לישון...וכל כך לא מצליחה  .והכי מצחיק, הבטחתי לעצמי שאנסה לשמור עליי...חחחחחחחחח איזו בדיחה גרועה. אני רוצה להינצל מעצמי, אני לא רוצה להיות אני יותר. זה כאילו האישיות שלי בחרה בגוף הלא נכון, או שאפשר לומר להיפך, בכל מקרה זה לא מסתדר לי... שאלוהים יעזור לי. |