| שבועיים מרים, קשים ובלתי נסבלים עברו עליי, שבועיים בהם החרפתי ודרדרתי את מצבי למצב של כמעט "אל חזור", שבועיים של ירידה, נסיגה ואי התפכחות. שבועיים שהמחיר להם יקר מאין כמוהו. שבועיים מופרעים אחרונים לעת עתה...ואולי בכלל? לאורך כל שנות הפרעתי מעולם לא הייתי במצב כה חמור, קשה לי לראות אותו כחמור ו"גרנדיוזי" כפי שהסביבה מכנה, קשה לי להבחין מה שונה עכשיו ממקודם? אז כמה ק"ג פחות,ביג דיל. לצערי לא שואלים אותי יותר. צו אשפוז בכפייה עושה אט אט את צעדיו הראשונים אליי ולאחר "עיכול" בשורת איוב זו אני מתגייסת כעת, אני וגופי, על מנת לעצרו לפני שיהיה מאוחר, לפני שאחווה עוד צילוק נפשי, עוד צילוק פיזי, לפני שיהיה מאוחר ואמצא עצמי מסוגרת וכבולה, נתונה בחוסר אונים משווע וללא כל יכולת שינוי. כנראה שהייתי צריכה להגיע לשפל הזה, לתחתית הנוראה הזו על מנת לחטוף את הסטירה המצלצלת ולהתחיל להתאפס, אבל היי רגע, אני לא זוכרת איך מתאפסים, מה עושים איך חיים "נורמל"? איך אגדיר את הרגשתי? התחושות מתחלפות באותה המהירות ששמי העיר מחליפים את עונות השנה, אבל רגע, שנייה. תנו עוד צ'אנס, תנו עוד צ'אנס! בחוץ שרב אך אני קפואה, חשוך לי ואני מבועתת: לחזור לאכול, לא להקיא, מפחיד אימים. איך אני עושה זאת? כל כך רציתי להגיע שוב לאותו משקל נמוך, לחוש "לרגע" "שווה". אשליה פתטית וכל כך חולנית. אז הנה הגעתי, אפילו לא לאן ששאפתי כי שמים לי "רגליים" בדרך, ומזל שכך(?) אני חייבת להתעורר ומהר, לחזור לפחות למצב הקודם, שגם הוא חולני לא מעט אבל לפחות תפקדתי בו. איזה לופ מסחרר. לפעמים אני רוצה שרק יעירו אותי כשכל הסיוט הזה ייגמר. אבל הנה אני, כותבת לכם בשעת ליל מאוחרת, לראשונה מזה חודשים רבים שאני מוזנת, שומרת את האוכל בתוכי ונלחמת על חיי, בקרב הזה אין סיכוי שאפסיד. אין סיכוי שאתן לאחרים להחליט עבורי או לכפות עליי, זה פשוט לא יקרה. קורצתי כנראה מגנים של לוחמות, אחרת איני יודעת להסביר את המהפיכה שהצלחתי לחולל עם עצמי ועם הסביבה בשעות האחרונות. כן, אני יודעת שחלקכם מרימים גבה כעת מול המסך...אבל ניחא. אז כן, התחושה קשה והמאבק עם האוכל מרקיע לשחקים אבל אני עובדת על עצמי "פסיכולוגית", עד כמה שזה נשמע גרוטסקי. מתחילה להתחמם מעט, השמלה עם השרוולים הקצרים עדיין נראית לי "בלתי נסבלת" מול המראה, אך הציפייה הכללית היא לטוב, הגאווה שביומן האכילה כתובה ארוחה ועוד אחת...ועוד אחת...ללא שום הקאה – מצליחה להעלות על פניי חיוך לא קטן. ריח של שמש, של מלודיה, של חדש, של חושים מתעוררים. ובמקביל ויכוחים בנפש פנימה, על קבלה ואי קבלה, על שנאה עצמית יוקדת, על רגשות אשמה בלתי נגמרים, חשבתי שברגע שאחליט עם עצמי שזהו, שאני מאשרת לה ללכת יהיה לי יותר קל אך ההפרעה לא הולכת...היא לא נעלמת לשום מקום וכמה שאני מנסה להישאר צלולה והגיונית היא נשארת "שפויה" (או לא שפויה) כשהייתה בעבר. כל כך רוצה לשחרר אך לא ניתן במכה אחת, ההורמונים משתוללים והמוזות דופקות לי על דפנות המוח – שאשחרר כבר את עצמי מעצמי, שאוציא עצמי לחופשי. אני מוכרחה לנצח הפעם, להשתיק את היצרים, להפגין רצון בריא, יש לי עוד כל כך הרבה, כל כך הרבה להגיד, לעשות, לחיות...אם לא אשחרר (אפילו קצת) עכשיו אני פשוט אתפוצץ. עד היום הייתי לוחמת שותקת, שקטה. מעתה אין שום דבר מהאין דבר, מהלא קיים...הקיום שלי יתפוס משמעות ואפלס את עצמי אל עבר עתיד פוטנציאלי, מיושם...הרי עם ההפרעה דרכי היא נטו לגיהינום. קשה עכשיו, קטלני. הויתור הכה גדול הזה,המחיר הבלתי מעורער, הויתור לרזון והכניעה בעלייה המשקלית, ממש כמו פצצת אטום מתקתקת. אנשים מסתכלים, בוחנים, פתאום הכל מתבהר לי...אין עננים. אבל רגע, האם זו שמש למעלה? כנראה שעדיין יש לי סיכוי... אני מגיעה למסקנה שנורא קשה לי, אך קשה עוד יותר עם ההתדרדרות כי קשה שבעתיים להתעלות אחריה...יש מישהו שמאמין לי שהפעם ההבטחות היפות שלי לא יישארו "באוויר"? רוצה להיות חופשייה אך המפתחות לחופש נתונות בידיי. אני מתאפקת, נאכלת בתוך תוכי אך לא מבצעת שום אקט דרסטי כזה או אחר. המוזות ההרסניות מצטמקות בפינה, מצטופפות, מחאה שקטה. ולפתע הייסורים מתחילים שוב והופ הן מתעוררות, מנסות לשבור את ההישגים עד כה, נרדמות, מתעוררות, נרדמות מתעוררות ושוב שקט. שוב שמש. למה לעזאזאל הקונפליקט הזה בתוכי? כל כך נורא לחיות בצילו, אין שלווה. בא לי לאחוז במטריה (למרות שאנו בשיאו של אוגוסט) ולעוף גבוה גבוה מעל העננים... אני מודעת כעת, מודעת לכל אך קשה לי ליישם ובחיי אלוהים שאני רוצה להפסיק את זה, זה פשוט כל כך חזק ועוצמתי. אני כנה עם עצמי, זה לא היה בעבר...די חדש ולא מוכר אך הגיע הזמן שיפול אסימון אחד או שניים לא? עכשיו אין ברירות, פשוט אין. אסור להתברבר עם הצהרות טיפשיות. האזעקה הופעלה וחייבים לפעול מיידית. אז אוותר על הכל כעת לטובת ההחלמה, עליי לתהות מה לא בסדר איתי, להניח ולהסכים עם הסביבה שאני לא בסדר ולהיות בסדר עם זה, איזה כפל לשון  .עכשיו להתמתח, לשנס מתניים ולצאת לקרב על החיים, אין עוד הזדמנות. בהצלחה לי. http://www.youtube.com/watch?v=R-eLYDSZQ4Q רגע נצחון ביצוע: רבקה זוהר מילים: רחל שפירא לחן: נחום היימן ,אה, אני צוחקת ובוכה ,אני נושמת לרווחה ,והקרירות המלוחה .רומזת לי: הישארי לא כאורחת ,אה, הבט, הבט בי אל תירא ,זה החיבור, זו הבחירה ,זה המקום, זו הזירה .אולי תפגוש אותי היום כמנצחת ,ובחלון, אני רואה דמותי ,כשהוידוי נמלט מפי ,מתי מתי היה זה ,כוחי ניטל, קולי נבהל .וליל ארוך ביום נמהל ,הבט, הבט, ואל תסב ראשך ,אני עולה מחשיכה ,כל ניד עפעף מזכיר לי .אני פוקחת את עיני שנית ,אה, האם אני המרגיעה ,את החשש והיראה ,אני עצמי כולי פליאה .מאחורי שנים מרות בהן נצרבתי ,אה, האם אני זו הברוכה ,שפתי שלי לא נשכחה ,אני השבה מבריחה .חושי ערים אל הפנים שכה אהבתי ,ובחלון, אני רואה דמותי ,כשהוידוי נמלט מפי ,מתי מתי היה זה ,כוחי ניטל, קולי נבהל .וליל ארוך ביום נמהל ,הבט, הבט, ואל תסב ראשך ,אני עולה מחשיכה ,כל ניד עפעף מזכיר לי .אני פוקחת את עיני שנית |