אני עוד בענייני החתונה... והרי הבטחתי רשומה קטנה וקטנונית, לא ?

 ללא ספק זה היה יום קשה.

עם כל הדיבורים... לדאוג שילדיי יהיו מאורגנים לחתונה של אבא שלהם עם אישה אחרת (מקסימה ככל שתהיה,

ואין לי שום תלונות בעניין, היא באמת מקסימה) זה לא קל.

אז התפלשתי לי קצת ברחמים עצמיים ושירי זעם ולב שבור נוסח אדל המתגלגלת במצולות ("היה יכול לנו הכל...") ואפילו אלאניס

שאין עליה בזעם הקדוש של הנשים הנעזבות.

ותכננתי ערב חביב עם חברות במסעדה שווה מאד ומגניבה מאד לחגוג יום הולדת לשתיים מהן.

או, אלוהים, איזה יופי שיש חברות :-)

במקום יום הולדת קיבלתי טקס - פדיון האקס.

כולל נאומים, ברכות, הספדים (לא שלי ;-)), הרמת כוסיות (של אלכוהול, של אלכוהול) עם שבע-ברכות קטנוניות ומתוקות ומצחיקות להחריד.

קיבלתי כתר (שיהמם ויקסים כל גבר שאני רק ארצה) ושרביט קסמים (לא מהסוג הרוטט, סוטים. מהסוג הקסום... להפוך צפרדעים לנסיכים וגם להכות להם בראש אם הם מתנהגים לא כמו שציפיתי שיתנהגו...) וטונה, בחיי שטונה של אבקת קסמים מנצנצת שנשפכה לי על הראש.

הגעתי הביתה כשהראש מזמזם מרוב צחוק, עם נצנצים בעיניים, באוזניים ועכשיו גם בכל רחבי הבית שלי לעולמי עולמים כנראה.

איך ערב שמסתיים כשאת מצופה בנצנצים יכול להיות רע ?

לחיי הצפרדעים שבדרך.

אמן.