| אין לי אוויר, החמצן לא עובר בקנה הנשימה שלי. ההיגיון התאדה לגמרי וסדר אין לי במחשבות. פעם חשבתי שמצב הנפש שלי הוא הטרגדיה הכי אסונית שיכלה לתת לי המחלה, חשבתי שיותר כואב מזה כבר לא יהיה. עד הערב, ערב ארור, משפטים נשלחו והשתלחו לעברי ונעצו בתוכי ציפורניהם. שנים של הפרעות אכילה, שנים של כאב ואוקיינוס של דמעות נערמו למפלצת שהערב גבתה ממני מחיר, המחיר היה גבוה לאין שיעור: התפוגגות הנפש, התפוררות הגוף. מיידית נטשתי, זה האקט היחיד שעוד הצלחתי לחשוב בעבורו, אך זה כלל לא מקל... אני מרגישה שרופה, כבויה, הרוסה כליל. אין על מי ואל מי לכלות את הזעם, אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב. יש רק החולי, המתועב, המסואב, לב שרוט ונפש מדממת, היום אף תחבושת לא עוצרת את דימומי... היכול להיות גרוע מזה? לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שמשפטים שכאלה יצאו מפיה...מפיה של אם, זו שהעניקה לי את חיי – ולמעשה גזרה עליי את המוות. היישר אליי, לתוך הקרביים ננעצו ציפורניה וקרעו אותי לגזרים... הדמעות חונקות לי את הגרון. הלוואי שכל הטירוף הזה ייגמר כבר, ביד האחת החיים (אם אפשר לקרוא להם כך) ובשנייה המוות, כמו מאזניים אני מהלכת לא לכאן ולא לשם. מחייכת, זורקת מילים לאוויר, משמעויות רבות מסתובבות שם, ומתוך הכלא הפנימי מנסה לקחת עוד נשימה... אבל לא, לא חייכתי היום, גם לא אמש. עם עיניים שקועות, עטופות בעיגולים שחורים, ריקות מהבעה. חלולות. אבודות. מבט טרוט ושמחת חיים שאיבדתי אי שם בדרך לטובת אשליה מטופשת וחיים של בדידות. השנים הבאות כבר לא יהיו המאושרות בחיי. כבר לא אתאהב. לא ארקוד עד אור הבוקר, לא אשיר עד צרידות... רק אבלה יותר שעות בחדר עטופה בשמיכה שחורה, כבר לא אחשוב שיש לי את היכולת להיות כל מה שארצה. השנים הבאות כבר לא יהיו המאושרות בחיי. משהו נשבר בי הערב, כשראיתי את המחלה שלי בעיניים של אמא. רציתי לצעוק ולבכות, רציתי להתפרק ולכאוב. בעיקר רציתי לקלל ולצרוח עליה. אז עליתי לחדר, בכיתי בלב והמשכתי בכל איבריי... עכשיו זה רשמי, ברוכה הבאה לגיהינום. |