| עכשיו, ברגעי מלחמה ותופת, כשנגיפים חודרים לגופי ומחוללים סופה קטלנית. ברגעי מלחמה בהם אני מוצאת את עצמי קודחת מעצבים, שוכבת מוטלת בחולי, במלחמה רעיונית, בהשקפה חדשה וזרה שנקלטה, בזריקת גלגל שתפסני בלתי מוכנה, בלתי מוגנת, בעיתוי שמחץ אותי והשאיר את ראשי מעורפל, מבולבל, את נפשי קפואה ובוכיה...והעצב? מחלחל בגוף כזרימת הדם בעורקיי. אני שוכבת, מוטלת בקור, בלי כיסוי, מול הריק. ברגע זה תוגת עולם יורדת עליי, חושך עמוק, ייסורים מאופק לאופק, העולם רוקד/רועד/רוטט מתחת לרגליי, חץ פולח את לבי, והבדידות אופפת אותי, מחניקה, אפלה ודוקרת. איפה הייתָ גוף זר ויקר, אהוב ומנוכר, נצרך ומבוקש ונדחף ומודחק, רעיון אפל, מבריק ונכון? האם אכיל אותך? האם תטה את מחשבותיי מעתה? האם כבר עכשיו אני יודעת ואני מחליטה שאדחה אותך ואשוב לקונכייתי המגנה? האם אתן לך הזדמנות? האם אתה תשוב להאמין? האם אתה מתעתע בי? האם אני מתעתעת בך? ולפעמים הגוף הזה כל כך מאיר, כל כך מבהיק, כל כך מזהיר. אני יודעת שאין כעת מהיכן להשיב לו, רק שתיקה אכזרית ואטומה, תלמי השקר המכוערים, קברות התאווה. והגוף הזר הזה, לבדו, במרחבי עולם אינסופי וריק. האם אהיה נוכחת במקום שאין בו אנשים? האמנם אין כאן אנשים? יש כאן מישהו? הצילו אותי! מישהו נמצא כאן? In the evening when the moon comes out, And the sky is dark, the loneliness comes out. As the darkness lingers on ,the loneliness gets stronger and stronger. All alone in a house with no one to love, No one to talk to, and no one to comfort. All you have is a deadly silence and the loneliness to which to live by. You want and need the love, comfort, and that someone to talk to. And as you speak, but alas you remember, there is only you And the four walls and the echo that rings when you speak. Then when it starts to rain the loneliness goes deeper into your soul. Oh loneliness do I have to be so lonely? Haven't I suffered enough through the past years? How much do I have to go through? I guess only time will tell. Loneliness you feel like an albatross around my neck. Loneliness as each day passes You go deeper inside like a cancer that spreads |