| "חזרתי פתאום, הנה אני בבית...תנו לי רק דקה לנשום..." לא כל כך יודעת מה קורה איתי, מרגישה מעורפלת, מבולבלת במובן הטוב, חלשה למרות חודש+ של הזנה בלתי פוסקת סביב השעון, כמהה לשקט, לעצמאות, לפרטיות. אבוי כמה שזה חסר לי. בזמן האשפוז מצאתי עצמי אוטמת את אוזניי בצמר גפן ומדמיינת את השתיקה הצורמנית הזו סביבי, לראות את כולם סביבי אילמים, לא לשמוע אף לא הגה, אלא רק את קול הדממה, שבי ושמסביב לי. כמה פרדוקסלי, מצחיק ומשוגע, אני? כמהה לשקט? אפילו כשאני מעלה זאת על הכתב אני מרגישה כל כך מוזר... הרי אני הטיפוס שרעב וצמא לרעש, המולה ותסיסה על בסיס יומיומי...24/7. מגלגלת את החודשיים האחרונים בחיי, תל השומר, ביתן אשפוז אפרפר, לאחר 3 ניסיונות אשפוז כושלים בעבר, מוכרחה להודות כי התנהגו אליי מלכתחילה כמו אל חולה מתוחכמת יתר על המידה, רמאית, מניפולטיבית ומטומטמת. וזה גרם לי פשוט...לרצות לעוף משם וכמה שיותר מהר. אך גיליתי איפוק, איפוק שעלה לי ביוקר, בדם, במאמץ נפשי בלי ניתן לביטוי... תל השומר היווה מעין מקום מפלט נורא משמעותי עבורי, לאורך השנים האחרונות הוא שימש לי בית, מענה, מקלט. אהבתי להיות שם, רציתי להיות שם, שאפתי להישאר שם ולנצח, חלמתי על יום השחרור, רציתי להיות מאושפזת מיוחדת, מטופלת ששווה להילחם עליה, רציתי לעשות את זה בגדול, אז רציתי...אז מה? אבל אז גילו אותי, הסירו את המסיכה מעל פניי, גילו את נקודות התורפה שבי, שכמובן לא יכלו להרשות המשכיות מסוג זה או אחר, גילו את הייחודיות שבי שנוגדת את רזי וחוקי המקום, ומכיוון שלא הייתי מוכנה לוותר על ה"בריחה" שלי, בעד שום הון שבעולם, הייתי חייבת לצאת משם. אז שחררתי את עצמי/גרמתי להעפה שלי מצד הצוות המטפל. תל השומר, מסתבר, לא שמר עליי, אך למזלי היו קומץ אנשים מסך הצוות המטפל שכן הצליח לראות את שי האמיתית, שמעבר למחלה הארורה המעיבה, ובשל כך נתונה להם תודתי הכנה, העמוקה והגדולה. לא יודעת מה יש במקום הזה שממגנט ומיגנט אותי בעבר ועד היום האחרון שלי שם... החומות הבצורות של ביתן 69 נוגדות את עקרונותיי, וזה לא שהתנגדתי לטיפול או לחילופין: שהטיפול נכפה עליי, זה לא שסירבתי לשתף פעולה, פשוט הייתי יצור שקנאי לחופש שלו, לפרטיות שלו, לעצמאות שלו, למשטר עצמי ולמרחב פעולה. בתור אחת כזו שאין מצב שיגדעו לה את האפשרות לעשות מה שבראש שלה, גם אם זה כרוך בסבל, החלטתי לשים לי גול עצמי. וכן, יש בי חלק גדול ששונא את זה, ששנא את העובדה להיות נשלטת על ידי חוקים, אוכל, משטר, קירות, וכמובן על ידי המחלה הארורה הזאת, להיות כלואה בתוך מעגל קסמים שאין ממנו כל דרך מילוט. כבולה באזיקים, מפוצלת, שונאת ואוהבת גם יחד, תלויה באוויר ואובססיבית כל כך, מפוחדת. נתתי צ'אנס אחרון להבראתי, התאשפזתי מרצוני, סבלתי למעלה מחודש אשפוז קשה ומפרך, עם הזנה בזונדה בלבד, תחימה של 4 קירות ללא כל פרצה לחופש. וכעת לאחר בחירותיי ושחרור מוקדם מן המצופה, אני מקווה שמשהו בי יירגע, למרות שעכשיו זה נראה כל כך בלתי אפשרי, אני מתגעגעת לשי של לפני, מנסה לגייס בי כוחות למלחמה קשה ואכזרית על חיי, עושה שמיניות באוויר על מנת לא לקרוס שוב. אסור לי לקרוס שוב, לאחר למעלה מעשור בצל הפרעה קשה ומסכנת חיים – הפעם אין עוד צ'אנסים ואין גלגלי הצלה. בתחילה, כשלא ידעתי מה זה אשפוז במחלקת הפרעות אכילה לנשים בוגרות, היה לי יותר "קל" להתאשפז. אבל אחרי שחוויתי את זה פעם אחת... פעם שנייה ולצערי גם שלישית, הבנתי שאיני מסוגלת, שנפשי כבויה, כתושה ומרוסקת, הרמתי ידיים. המסגרת הזו לא הייתה פשוטה עבורי, בלשון המעטה, אך הייתה לי חיונית ומסוגלת להודות בלב שלם כי למרות השחרור המוקדם, האשפוז האחרון הציל אותי, את גופי ונפשי הגוועת. ברור לי שיש בי קול שרוצה להחלים, מצד שני יש קול שמתעקש לשמר את החולי – אך החלטתי להשתיקו, להטביעו במעמקיי אישיותי. לא אחת מצאתי עצמי באשפוז מהרהרת: ואם אני לא רוצה באמת להחלים - מה אני עושה??? למה בכלל התאשפזתי? ולמה אני קופצת מטיפול לטיפול? אולי אני מכשילה את עצמי מלכתחילה? אולי אני בכלל לא מוכנה נפשית לטיפול? מצד שני – לעולם אין עיתוי נכון למוכנות... הדבר היחידי שהצלחתי להסיק היה שרע לי, שאני סובלת ושלפתע אותו כאב של כל אותן שנים מופרעות צץ בבום, במלוא עוצמתו ובמלוא מפלציותו. אז נכון, גדעתי את האשפוז, את הטיפול, את הצ'אנס היחידי להחלמה, אבל: הבנתי גם שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במצב הנוכחי ולמרות שמעכשיו אני לגמרי לבד - זה לא אומר שאני מרימה ידיים. הטיפול בינתיים נעצר, ועכשיו זה תורי להוכיח שאני יכולה גם אחרת, מחוץ לכותלי המחלקה. אני חייבת להרים את עצמי, לגייס את שארית כוחותיי, אני חושבת ולמעשה אני בטוחה שהפעם אני יכולה ל-ב-ד ואני חייבת להוכיח את זה, בראש ובראשונה לעצמי. אני ברשות עצמי ואני חייבת להזכיר לעצמי שזו לא תהיה נקודת המשך של ההתדרדרות, עכשיו מדובר בנקודת המפנה בעלילה, חייב לבוא השינוי. אז נכון שמעולם לא הרגשתי יותר בודדה, ונכון שנדמה לפעמים שאין בשביל מה להילחם. אבל אסור לי לוותר, לא הפעם. מזכירה לעצמי לא לפחד מהפחד. אני מרוויחה מזה כרגע יותר מדי - ההרגשה שאני מתקנת את העוולות שעשיתי בעבר, ההרגשה של עכשיו זה באמת כמו שתמיד רציתי, זה באמת קל מדי, ובגלל שזה קל אני כועסת עוד יותר על עצמי, ומרגישה שאני חייבת לשלם על הגועל שהרגשתי דאז. כשאני מפחדת מהאוכל זה פתאום מנחם אותי. מרגיש יותר אני, יותר אמיתי. ואני תוהה כמה לאשפוז והחשיפה לבנות אחרות יש השפעה על זה. אבל לא תהיה לי ברירה ואני מתכוונת להיות עם יד על הדופק, הבטחתי את זה למטפלים שלי, לעצמי, ולמשפחה שלי. אני לא רוצה לחיות ככה, אני יודעת שאפשר אחרת ואני באמת מקווה שאני אצליח להתקדם ואפסיק להסתכל אחורה. מצד אחד אני יודעת שזה נשמע דמיוני וורוד למדיי, אבל זה בהחלט מזיז לי משהו בפנים כשאני רואה את הבריאות שמסביב, זה מעניק לי מוטיבציה ועושה לי חשק כי אני רואה את החיות שבזה, שזה לא סוף העולם לאכול נורמלי ואני צופה באותה מלאות חיים וקורנות מוארת. אני תוהה וחושבת ביני לבין עצמי שאם הן יכולות אז למה לא אני? גם לי מגיע לחיות אחרת! אבל מצד שני אני יודעת שבעניין הבועה - כשאני בתוכה ומוקפת חומות (מקיפה את עצמי חומות ליתר דיוק), אני מפספסת תהליכים, תהליכים שאם לא אעבור אותם, קשים ככל שיהיו, לא יהיה בכך כל תועלת. יש איזשהו ניצוץ אצלי שגורם לי להתאמץ יותר כדי להגיע למטרה שלי: חיים מחוץ לכלא החולי ומצב בריא יותר: פיזית ונפשית. אני גם יודעת שזה תקף אצלי גם עם אנשי מקצוע/אשפוזים/פסיכולוגים. כשלא רציתי לא היה עם מי לדבר.אבל היום כשכן יש בי רצון ואני כן עם נכונות ורצון לשינוי, כן מוכנה לתת לחדור לתוך הבועה שלי, אני כן חושבת שטיפול יעזור, כי אני צריכה את התמיכה וההכוונה, אני צריכה עזרה, אני זקוקה שיעזרו לי!!! ולא רק צריכה, אני גם רוצה את זה היום כמו שלא רציתי אף פעם, כמו שלא רציתי מעולם. אז כרגע אני נאחזת באוויר, תלויה בין שמיים לארץ ומתפללת שחוט ההיגיון המקשר ביני לביני לא ייגדע לפתע. היצר בתוכי שרוצה להחלים מאוד יציב אבל לא כל כך ברורה לי הדרך. "חזרתי פתאום, הנה אני בבית...תנו לי רק דקה לנשום..." |