| רחוק רחוק רציתי לברוח. הכי רחוק שאפשר מהאור האפל הזה שמתפשט בי ובשמי הלילה, מאחורי כלל הבתים, הרעפים והבלוקים חסרי הצורה ברחובות. אז מה לוקחים כשבורחים? מה לוקחים כשעוזבים בית, ילדות, עבר רחוק? בית שאולי לא אחזור אליו מחר, שלא יהיה קיים יותר... זמן מוגבל של תהיות ובלבול, שאלות מפחידות המתגלגלות לעת ערב, ולא – הפעם לא מדובר כלל בתרגיל בדמיון מודרך. הערב מגיע, מוקדם מן המצופה, לא מביא הקלה מבחינת צניחה טמפרטורית, האוויר בשכונה עומד, כהה, כבד וקר. אני כבר לא פוחדת, לא מטרטורים עזים, לא מבכי, לא מאנשים, לא מהשתלחויות אכזריות. האנשים עדיין ספונים בבתיהם, הקור העז מקפיא איברים ואין סיבה לצאת החוצה. אותו חוץ שכל כך חסר לי ושהייתי מוכנה להסתכן בלקפוא, רק על מנת לחוש אותו. הרחובות ריקים, כך גם הלב שלי. הרגש אומר אחרת, אבל כבר מאוחר. פעם פחדתי, כיום כבר לא... רק רוצה לברוח כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר. מנסה לארוז מזוודה, אורזת את השקרים, הכאב המצלק, הכישלון, החוסר, מסביב עדיין שקט, אך אני עוד אורזת...לכל מקרה שלא יהיה. מסתכלת על ארון הבגדים הגדוש, מה לוקחים? מה לשים? זה לא שאני יוצאת לטיול, גם לא למסע, או ביקור חברים. זו מזוודה שתלווה אותי כעת במסע חיי, בחיפוש אחר העצמי שלי. הדבר הראשון שעלה לי היה לשים כמה כלי נגינה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מנגנת באופן פנומנלי...תחילה על קלידים ובהמשך על כלי נשיפה, כולל עבר עשיר בתזמורת ייצוגית. אבל הכלים כבר אינם ברשותי, יש בי זיכרון עמום שמתגעגע... אולי לתקופה, אולי לצלילים...אולי לתמימות הילדית, אולי לחיים של לפני ההפרעה? אין לי מושג לאן פניי מועדות, קשה להתחיל מאפס כשאני עצמי אפס אחד גדול. זה לא פשוט ולא קל בכלל, אני חושבת שהראש שלי עובד :"בדיעבד". זהו בהחלט פאק רציני. קודם מבצעת ולאחר מכן מתחרטת, וכאן למעשה מתגבר לו התסכול, שכן יש דברים שלא ניתנים לשחזור. הפחד עדיין שולט במחשבותיי. מדמיינת את עצמי נוסעת בדרכים, בכבישים, באמצע הלילה, עם מזוודות מאחור – שהן כל עולמי. רק רוצה להתרחק, לברוח, להיעלם, להתחיל מחדש, אחרת, להיוולד שי שונה. (כן, ברגעים כאלה ההגיון אומר יפה שלום ובמקומו מופיע, לבדו, הרגש). בסופו של לילה אני מתעוררת עם עיניים טרוטות לבוקר מעונן ומעושן, מנסה להתקדם אך הקולות האופטימיים שדיברו מתוכי הולכים ונחלשים, הולכים ונערמים תחת הבושה שבי. זהו, דאגת הלילה שכחה. רק המזוודות והתיקים, שנותרו ארוזים בחדר השינה שלי, מזכירים לי את שעות הפחד של לילה קודם, של בוקר קודם, של צהריים קודמים. משום מה הלבטים של הלילה עדיין מרצדים בראשי גם כעת. עדיין, שוב ושוב, אני משחקת בשאלה, מוסיפה ומורידה דברים מהרשימה: מה עלי לקחת ומתי אצליח לברוח רחוק רחוק, במטרה למצוא את השלווה שבי, שאבדה לה אי שם במצולות... |