| מכירים את התחושה שכל העולם מתנפץ תחת רגליכם ואתם יכולים ממש לדרוך עליו,לחוש ברסיסים המתנפצים? לפעמים אני תוהה מה באמת הפירוש של הפרעת האישיות הגבולית הזאת ואם כל ההפרעות הללו שיש לי הן באמת ההגדרה שלי, ואם האנשים שסביבי באמת באמת רואים זאת מתחת למעטה המושלם שרקמתי לאורך השנים. נראה שיש דברים שעדיף לא לדעת, דברים שעדיף לבחור להתעלם מהם. כמה אני טובה בלהרוס, פשוט כישרון על. כמה טובה - ככה ננטשת ונותרת לבדי חסרת תקווה ומנופצת, אין איש שיאסוף את השברים המופרעים ואין כבר טעם כי אי אפשר להרכיב אותם בחזרה לשלם, כי אין כוחות להרכיבם שוב ושוב ושוב. {שלא ישתמע חלילה שאני באה בטענות כלפיי מישהו...} לעולם לא אהיה שלמה, לעולם לא ארגיש שלמה. חלקים בי יחסרו וכשאסתכל פנימה אראה תמיד חושך עם מעט נקודות לבנות, בודדות, אלו שאיכשהו מחזיקות אותי בחיים. חייתם פעם בחושך, כאשר אין לכם כל סיכוי לראות את היופי מסביבכם שכולם מדברים עליו? הרגשתם פעם שאתם מושיטים את ידכם בתקווה שמישהו ייקח אותה, אך היא נותרת באוויר? אנשים רבים יגידו שכן, הרי זה טבעי להרגיש שהכל חשוך מידי פעם. אבל לא אני, אני מעולם לא הרגשתי את החשיכה הזו, את אותה אפלה מערטלת, או שמא סירבתי לראותה וכעת היא נוכחת במלוא עוצמתה, כחלל ריק שלא מוביל לשום מקום ולא יכול להתמלא. פחדתם מעצמכם פעם? אני יודעת שברגע שאני נותרת לבדי, המחשבות מתרוצצות לי כספיד במוח, כמעין רכבת שדים. הן לא מרפות, לא מוותרות, הן נלחמות והכואבת ביותר תמיד מנצחת. פחדתם פעם שתשתגעו אם תסתכלו על עצמכם במראה? הפחד לראות את העיניים שלי עצמי, לראות אותי שם, לא מוסתרת, לא מאחורי מסכות. אני רואה והמראה משקפת ואני רוצה לשבור אותה ואני רוצה לברוח ממנה, לא להסתכל. הפחד מלראות את מה שיש בי, את מה שאני כל כך שונאת וכל כך סולדת ממנו... למה אני שונאת את עצמי וגופי? למה אני מזלזלת בעצמי? מה הופך אותי לדבר הזה שאני כל כך שונאת? ולמה לעזאזאל איני מוצאת תשובות לכך? הפרפקציוניזם, חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, חלק שלא הצלחתי לוותר עליו. הוא מתפרץ לעיתים תכופות ואיני מצליחה לברוח ממנו. הרצון להתעלל בגופי, להעניש את עצמי על טעויותיי, טעויות של אחרים, על הרוע של העולם, על זה שאני קיימת ולא כפי ששאפתי. הרצון לשחרר רגשות ולפרוק כשאני מרגישה מתפוצצת, הרצון להתרוקן, הרצון להחליף את הכאב הנפשי בכאב אחר. עוד מיליון סיבות שאף אחת מהן לא באמת שווה את זה. אבל כשהכול צף וכואב זה כבר לא משנה...מחכה לרגע בו לא יהיה עוד כוח. אני יודעת שאסור, יודעת שהבטחתי, יודעת שאני פוגעת בעצמי, יודעת שאני הורסת כל מה שבניתי. אז למה אני כל כך משתוקקת לתחושה הזו? האובססיה למראה החיצוני, למה שנכנס ויוצא מהגוף, לשליטה. הרצון הזה להפסיק לאכול, לאכול ולרוקן את הגוף מכל הזוהמה ולמלא את הריקנות הפנימית הזאת שאין לה סוף. למלא את החור בנשמה שלי, החור שאף פעם לא מתמלא. החלטתי לא להסתכל במראה, לא לבכות, להתעלם, אבל זה נגמר עוד לפני שהתחיל, כי אני לא יודעת, מסתבר, להחזיק אושר ליותר מכמה שעות, וזה גם לא אושר אמיתי,על מי אני עובדת? הרי בעוד כמה דקות שוב יכאב, שוב יכאב ושוב יכאב. אני אוהבת ואני גם שונאת, אפסית ומדהימה, נשארת ועוזבת, אמביוולנטיות מזעזעת, לרצות ולא לרצות, שחור ולבן ושחור ולבן. איפה האפור? איפה הוורוד? איפה שלל צבעי הקשת? ולמה אני לא יכולה להיות כמו כולם? ל-מ-ה? |