| בעולם של תעתוע אני רצה יחפה, בתוך סבך השבילים. סימני אזהרה צועקים מקירות לבי, ואני? אטומה, חיה בעולם כל כך רחוק ממני: נשמה פרוצה, אין משגיח ואין שומר למענה... נעמדת מול מראה - היא מצידה נותנת לי כוח לסחוב את עול יומי, אך לפתע שוב חוזרת וצוללת לעולם התעתועים, נוגעת בצללים טועמת את המילים, חיה בשביל שמוביל אל הלא נודע... קרן האור הבודדת דוהה ואיתה מגיע גם הטעם המר, ונפשי אנה באה? חדרי לבי פרוצים, רוחי בוכה ופניי נפולים. אך בזה לא תם המסע, באשליות אולי נאחזת (?), למודת ניסיון, גם אני וגם תמימותי הנסדקת. צועדת קדימה, נסיעה אינסופית במעמקי חלל וזמן: חלומותיי משתקפים בי, נשרכים אחריי, כקרונות אחרי קטר הרכבת, במסע לא ידוע להם על מסילה ישנה. כמה עצוב, עודני יחפה - אי שם על הרציף. |