| הרבה אנשים שאלו אותי לאחרונה איך ייתכן שמלכת הצחוק תעטה מסכת פנים עצובות. תחילה התגוננתי וישר חייכתי מפה לאוזן את החיוך הרגיל שלי, אבל לפתע הבחנתי שהתחושה הפנימית לא טובה לי, שקרית, מורעלת, כאילו אני צריכה להוכיח משהו... אני לא מכחישה את העצב, איך הייתי יודעת מה זאת שמחה בלעדיו ?! אך אני לא טיפוס עצוב, להיפך: חייכנית, קורנת, סמיילי על דורסל, באמת. אך לאחרונה, העצב תופס מקום שטרם הכרתי, עולה בי, נעלם, שב וחוזר חלילה. במצב שכזה, אני נותנת לעצמי לחוות אותו ובסופו של דבר הוא "משתחרר" בצחוק, צעקה או זעקה. כולנו עצובים מדי פעם אבל אצלי זה אחרת, יש לי כלים להחזיר לעצמי את השמחה ושלוות החיוך בלחיצת כפתור אחת בודדת, אבל ביני לביני – כשהמסך נסגר אני לא מסוגלת להתכחש אליו, לא שלמה, לא מבינה, למה אני לא יכולה לחוות את כל קשת הרגשות כמו כל בני האדם? זו הייתה אולי תקווה ילדותית, לא מציאותית. תקווה שעוזרת לי לעכל דברים, שעוזרת לי לשרוד יום ביומו. תקווה שמנפצת את המציאות ממנה ברחתי, שמנטרלת את התחושות מבלי שהעיניים הדומעות והעצובות ירדפו אותי, מבלי שהדמיון יעבוד שעות נוספות, מכורבלת בתוך עצמי, שונאת את הפנים ועוד יותר – את החוץ, שקועה בתוך הבוץ. מדמיינת את עצמי צוחקת, מחייכת, על אמת... משתגעת, טועה, טעיתי. ועכשיו – אני בוכה, על ילדה קטנה שאיש לא מגן עליה בעולם הזה. |