אזור הדמדומים...
| כמה פעמים אחזתי בידי בהזדמנות פז וחשבתי על הדרך מהרגע שניתנה לי ועד עתה... כמה שמחה, תקווה ורצון, כמה כמיהה, אמונה פועמת, אכזבה, כאב, עיניים הנשואות לשמיים... כמה פעמים אחזתי בגלגל הצלה שיזין את גופי ובמקביל יטעין את תאיי הנפשיים... כמה אמביציה לממש, את הרגש, המראות, החלומות, לגעת בנקודת ההשקה בין האור לחושך, בין היום ללילה, בין הבהירות לסימני השאלה, בין הנודע והלא-נודע, איזור הדימדומים קראתי לו... שם נוצרו הדברים, מתוך בירור, נגיעה באמת לאמיתה, שאלות שנשאלו, הכרה במציאות קשה שהלכה ונרקמה, התבהרה לאיטה... העמל שלי לא נשא פרי, לפחות לא זה שחלמתי עליו! ייתכן ואני שונה מן השאר, היות ולא צלחתי את איזור הדמדומים, הפרי שקצרתי לא היה הפרי המתאים לגזע ולענפים. כמה פעמים אחזתי בידי בהזדמנות, בכל תחום בחיי, במפגש בין אנשים, במחשבה, בכתיבה, בשינויים בחיי ובמה לא בעצם? לא הייתה בי היכולת לחבר הין הדברים ולהוליד תוצר חדש, שמתאים לכלים שניתנו לי... כמה רצון, התבוננות ותשוקה לטעת בי זרעים חדשים ולגלות מהות חדשה, להיפרד טוטאלית מהזן החולה, הפגום, הנגוע. מה בסך הכל ביקשתי? יצירה ללא כאב - האם היא בכלל אפשרית? כמה פעמים אחזתי בידי בהזדמנות פז לעשות הבדל, להיפרד, להכחיד, להרפות ולשחרר את הפרעת האכילה שלי לחופשי... כל כך הרבה. ועדיין, טבועה עמוק באזור הדמדומים, לא סולחת, לא שוכחת. ילדה קטנה, מפונקת ומטומטמת שמתפכחת לאחר מעשיה. למה כולן מסוגלות ולמה אני קוטעת, גודעת, את שורשיי גזע ההבראה מבעוד מועד? האם באמת זו דרך אל חזור? האם אפשר עוד לתקן?  |