פוביית האכילה (החברתית)
| דמיינו לעצמכם מעגל תמיכה של מופרעות אכילה... אני ודאי הייתי פותחת: "קוראים לי שי ואני מתביישת לאכול בציבור". ואולי הגיע הזמן להודות בכך (?), כאילו שהעובדה הזו לא הייתה ידועה וברורה לכל הסובבים אותי, אבל משום מה בעצם כתיבתי על הנושא ממש ברגעים אלה – האפקט עוצמתי וכאוב הרבה יותר. אז כן, אני, שי, ילדונת בת 23 שמתביישת לאכול בפומבי. אוכל? אנשים? לא הולך ביחד, שני עולמות נפרדים. בשנים הראשונות למחלה המצב עוד היה "מעט" שפוי: באירועים בהם נוכחותי הייתה מחייבת היו שלוש אופציות: או שאני נמנעת מראש מאכילה, או שאמי אחראית על צלחתי&תוכנה או שהיה לוקח לי המון זמן להושיט את היד ולקחת אוכל, להגיש לעצמי, אקט שהיה מלווה ברגשות אשמה, ייסורים, תחושה שכולם בוחנים ומסתכלים רק עליי. בהמשך זה צומצם לאופציה אחת ויחידה: שי פשוט לא נוכחת יותר. מעבר לכך, לוקח לי המון זמן לאכול, הרבה מעבר לממוצע, לרוב, מול אנשים, אני מסתירה את לעיסותיי עם היד, מנגבת את הפה לאחר כל ביס שלא יישארו חלילה "ראיות" ושאר שריטות שאמנע מלפרטן כעת. כמה תסכול, בושה והלקאה עצמית, במה בסה"כ מדובר? באכילה? למען השם זהו לא חטא ולא פשע, אז למה זה מרגיש לי כה לא טבעי, כה זר, חריג ומייאש? שמתי לב גם לדבר נוסף: יש לי קושי גדול יותר לאכול מול אנשים בגילאים שלי, פלוס מינוס, בייחוד גברים, אני ממש מעדיפה לא לאכול כלום מאשר לשבת בבית קפה ולקלוט בזווית עיני עין בוחנת... ולמרות שאני כבר לא פועלת כמו פעם ולמרות שאיכשהו אני מנסה לשדר כרגע על גל של בריאות, בתוכי אני לא מסוגלת. לא מסוגלת להשתחרר, משהו בפנים מונע ממני. קרה לכן? שמעתן על התופעה הזו? מה אני עושה עם הדבר הטיפשי הזה? איך אני משתחררת מהכבלים של עצמי? האשפוז האחרון שהייתי בו שחרר מעט את הפאק הזה בי, אבל ממש קצת. עד היום, אני מוצאת את עצמי נלחצת ומבועתת עד אימה לאכול בפומבי, ברמות שאני לא זוכרת כבר איך עושים את זה, איך בכלל אוכלים בפומבי, לא ממש מוצאת את המילים להסביר את זה. בזמן שהותי באשפוז במחלקה להפרעות אכילה נלחצתי 24/7, כל הזמן הרצתי סרטים בראשי על מה ההיא חושבת ואיך אני נראית להם, הרגל שלי לא הפסיקה "לרקד" מלחץ, תחת השולחן שאיכלס עוד שלל רגליים "מרקדות"... היה לי קשה (עד מאוד) לשבת עם עוד בנות מופרעות אכילה לשולחן, לצד השגחה נוקשה ומוקפדת מצד נשות צוות: דיאטניות/אחיות, שעבורן היוותה האכילה אקט נורמלי ושגרתי בלו"ז היומיומי. ופתאום אני קולטת שהאור נצבע בצבעים בהירים יותר, כולן לאט לאט מתגברות על הפחד, לא מתעסקות בפרנויות ופשוט אוכלות: מזלג – סכין – פה – בליעה. ואז לאט לאט מתחילה תחושת "הנוחות" לאכול בפומבי, גם בקרב מופרעות. רק אני תקועה, רק אני... אבל גם אז (למרות שהוזנתי נטו בזונדה) היה לי נורא קשה, כל מבט או הערה קטנה היו שוברים אותי (אך לא הראיתי זאת), בשלב מסוים הפסקתי לנסות. היו ימים שממש נגעלתי מעצם הפעולה, היה לי ממש לא פשוט לראות את האחות או הדיאטנית הישובה בכיסא הסמוך לי אוכלת, (שכמובן אכלה כחלק ממודלינג, גם אם כלל לא הייתה רעבה). העניין הוא שכאשר אני במקום מאוד מסוכסך עם האכילה - מסובך לפתור את הסכסוך הזה במקומות שהם גם ככה מעוררי חרדה כמו אנשים חדשים, עדיף להתאמן במקום מבטחים ואז ליישם במקומות הקשים, אבל מי שאל או שואל אותי בכלל? יש דברים מסויימים שאני כלל לא מסוגלת לאכול ליד אנשים: מאכלים שנוזלים, או כאלה המשמיעים רעשים ומסגירים אותי, האוכלת: דוג' גזר, תפוח וכו'. מרגישה שרעשי הלעיסה/נגיסה נשמעים ומורגשים לכל ומכל עבר. ואם כבר, אז אבחר בדברים, שבמוח שלי, אפשר לאכול אותם בצורה "אלגנטית" ולצאת מזה "בשלום". האמת היא שזה מפחיד ומחרפן, מעלה בי כל כך הרבה זכרונות רעים. אני כועסת על עצמי, מתפשטת בי מן תחושת אשמה כזו והגוף שלי כועס עליי שלא נתתי לו את מבוקשו, שהתעללתי בו...אז מדוע אני מתפלאת כשהוא מחליט לבגוד בי? אני שונאת את התחושה הזו, ואני יודעת שזה לא טבעי להרגיש ככה, אבל מזמן איבדתי כושר שיפוט בין מה טבעי ומה לא. והכי גרוע, שמראש כולם מתנהגים כאילו אני באמת מופרעת, מציעים משקאות דיאטטיים, מזמינים אותי לסלט חסה, כאילו אני שפנה... ואז אני תוהה ביני לבין עצמי: איפה הגבול?  לכן אני לא הולכת למסיבות, אירועים, יציאות וכו', מתחמקת כנחשה בכל מיני תרוצים במחסנית שלי {ולא חסרים לי כאלה}. להיות רחוקה מן האוכל והאנשים, כדי שלא יסתכלו, לא יבחנו, כמה זאת אוכלת ואיך היא מכניסה לגופה השדוף X ו- Y. ולי נותר לשלם מחיר כבד, גדול, שתובע ממני כל כך הרבה. בתוכי, אני מאמינה שמתישהו, בהמשך, המנגנון הזה יתאזן. הוא חייב, לא? |