מאין יבוא עזרי?
| אז אני כותבת כאן, שופכת את הלב, מוציאה את "נשמתי" על מגש של כסף, עד לחדירה העמוקה ביותר שניתנת לביטוי... ואולי זה צעד חשוב, ואולי זה גורם למחשבה/תהייה אצל מישהי/ו אחר/ת... ואולי זה מראה שאכפת לי מעצמי, שאני רוצה עזרה, תמיכה, הבנה, לאפשר לאחרים להגיע אליי ולהיפך... ואולי זה מוכיח ומעיד על המודעות הגבוהה שבי, על למה אני פועלת ככה או אחרת, מה מניע אותי ומה עליי לעשות. ואולי טוב שלעיתים אני "פורקת" פה, לעיתים מטענים חורגים, לעיתים פחות... ואולי טוב לכתוב את הדברים, לשחרר אותם מהנתיבים החסומים שבי. אולי, אך האופטימיות זה כנראה סם שמתפוגג וצריך להזריק את המנה הבאה במיידי, ושלא ישתמע משהו אחר: אני אלופה בלעשות זאת, א-ל-ו-פ-ה! אבל מה אני עושה כדי שהיום של המחר יהיה יותר טוב? מה אני עושה לטובתי? בפועל – שום דבר. ברור לי שהטוב לא מגיע סתם ככה, צריך להתאמץ ולעבוד בשבילו, "לקרוע את התחת"! אבל כרגע אני מסוגלת לעשות טוב לעצמי ולשאר רק במנות מדודות מאוד, אחרת כל בניין "הקלפים" שלי קורס! כותבת שיש בי כוחות אבל "למי יש כוחות לזה"? תיקון טעות - יש לי את הכוחות, אבל לא מצליחה להשתמש בהם, לא נכון לפחות. לכתוב: "אין לי טעם בחיים" זה קצת (הרבה) מתמסכן וצפוי , אז אחסוך את הניסוח הזה מכן/ם. בכל פעם שאני מנסה לעשות למעני פעולות, ליצור לעצמי מסגרת טיפולית ולעשות את הבלתי אפשרי – בהקדם, אני מרגישה כאילו הלכתי 40 שנה במדבר. אף אחד לא קולט מה אני מרגישה, אף אחד לא קונה את ההבטחות שאני מפזרת לאוויר, זה מתסכל אותי ברמות שבא לי פשוט לצרוח! יש רגעים, שבהם באמת אני לא חושבת על להקיא את הפירור שאכלתי בארוחת הבוקר ושההליכה לשירותים היא למטרת פיפי בלבד! או, שאין בי מחשבות על לצום ולרדת עוד במשקל, ולעיתים, צעידות אחה"צ הן ס-ת-ם צעידות - לשאוף אוויר, לא עומדת מאחוריהן מטרה זדונית של שריפת קלוריות או אובססיה לספורט.... אבל לכו תנסו להסביר, להוכיח, לפרש, לבאר, לטעון, להפריך, להתעמת, לסגת, להחדיר לכל הסביבה שלא מ-א-מ-י-נ-ה לך את כל זה!!! לכן אני נטרפת מעצמי, נטרפת. וכל התפוגגות האמון מהסביבה בהתאם לנ"ל, יכולה לגרום להתמוטטות של כל האיזון, כביכול, שבניתי. אני כותבת עכשיו ומרגישה כמו ניצולה מהתופת, כאילו הכול מתמוטט עליי ועכשיו אני מנסה ללדות החוצה, בבגדים קרועים, מלאה שריטות וחבורות, אבל בחיים. יוצאת מתחת להריסות ומאושרת לראות את השמש שבחוץ, מנסה להרגיל את העיניים אליה...לאט לאט, כדי שאוכל להמשיך להסתכל. ושוב, לקראת הלילה, לילה ועוד אחד, כזה שכולו עובר בתפילות ותחנונים שיגיע כבר הבוקר ויגרש את הסיוט הזה שלי.  מתחילה בבוקר עם ה - מודעות, עם רצון שמהיום יהיה אחרת. ויהיה אחרת... אבל אז רומסים אותי, פולשים ומכבים אותי באופן שאין לי כוחות להתרומם שוב. אין, אין, אין! ולמרות הכל, למרות הכל, משהו בי אומר לי שאין מקום לשתינו, שאסור לי להתעלם עוד ולתת לה להיות במקומי. מישהי מאיתנו צריכה ללכת וזו ממש לא הולכת להיות אני. למדני אלוהי / לאה גולדברג למדני אלהי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, ליחל, להכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום לבל יהיה יומי עלי הרגל. |