| "מסתכלים עליי כל הזמן, מה הם אומרים? מה אכפת לי בעצם, אומרים לי שאני חצי בנאדם ושאני חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם"... איך עולמי קורס, ידי קצרה ורכה מלהושיע. איך חלומות מתנפצים ברעם אל חומות של תקווה, ואני נותרת המומה, מרוסקת, פגועה, לא עונה. לאות יורדת עליי, ועצבות. אולי כי הכל שקט פתאום מסביב, רק זעקותיי הפנימיות מבתרות את הדממה. ואולי כי מזמן, אם בכלל, לא נתתי לה מקום אצלי, לילדה שבי, ניסיתי להתעלם מקיומה, מעצם זהותה, ממכשוליה, ואולי זה חסר. פתאום. החיים קשים, הדקות שוברות, גלגל החיים ממשיך לנוע בקצב רצחני, אירועים מסתלסלים ונארגים במה שקרוי:"מציאות". בעודי משתהה אי שם ברובע הלבטים, על קרוסלת הדמיון, ספק סטירה, ספק לטיפה - מתעגלת על פניי, על לחיי, דמעותיי. רוח קרה מציפה את החדר, טלפון שנטרק, זמן שאבד, שמש שוקעת, ימים של רעש וכוסות מהדהים מעל ראשי. זוקפת את עצמי אל מול הכאוס, כועסת, מאוכזבת, עוד מעט הכל יעבור... "מסתכלים עליי כל הזמן, מה הם אומרים? מה אכפת לי בעצם, אומרים לי שאני חצי בנאדם ושאני חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם"... |