| שוב אירוע משפחתי: נבלעת בין ההמון, ברקע אינספור צלחות, מגשים, מזלגות, סכינים, כוסות, מפיות, מפות צבעוניות. שפע של אוכל מכל טוב, שלל סוגי שתייה, כיסאות, ספות, משפחה קרובה&מורחבת, פרצופים, צביעות, מסיכות, משחק, מערבולת, שק רגשות, מתח, אימה, חשש, חוסר ביטחון, עצב, שמחה, עייפות, התשה, גועל, שקר, בחילה, אכזבה, אסון. היום בצהריים נתקע לי גוש של אימה בגרון וישבתי שם, בחיק משפחתי, משותקת לגמרי. תכננתי לאכול איתם, להתנהג "נורמלי", כולם "רצו" בחברתי, אמא הכינה דברים במיוחד בשבילי, ואני פשוט לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לאכול מולם. אף אחד לא מבין ואני עצמי לא מבינה למה אני נכנעת לשדים שבי הלוך ושוב, אמא כל כך ציפתה לניצוץ "הנורמליות" שבי היום, ואני ירקתי לה, להם, לכולם בפרצוף. זה לא מגיע לה. באמת. אני חרא של בת. מאכזבת ומעציבה. אח"כ אני עוד מתפלאת על זלזול האמון בי. כמה פעמים הבטחתי שאהיה בסדר? כמה פעמים אכזבתי? והיא עדיין "משתדלת" להאמין. אמונה על גבול האבסורד. אני בזה לעצמי עכשיו. |