| מתחיל להיות לי קשה, אני באמת לא מאמינה שאני אכן כותבת את המילה הזו: קשה. קשה בלי מסגרת, קשה בלי חוקים, קשה בלי יעדים, קשה להיות באוויר. אז כן, קשה לי, אני עייפה, מותשת וכואבת. המשחק המופרע הזה שותה את טיפת הכוח שעוד נותרה בי. החלפת המסיכות האינטנסיבית מתישה אותי, אני צועקת כל כך חזק וכל מה שיוצא זו דממה משתקת. הכל כואב לי: בגוף, בנפש. אין בי עוד כוח לענות את עצמי, אין לי כוח לפגוע, להכאיב, להיות רעבה. קשה לי...וגם ברגעים האלה של שברירי השניה שבאמת מישהו רוצה לעזור, שנדמה שמישהו רואה מעבר, אני מיד נלחמת כאילו עומד מולי אויבי הפוגע. לאחרונה אני מרגישה כמו שבויה, כמו בת ערובה ואני מייחלת כבר לצאת לחופשי, פשוט לנשום אוויר נקי! נמאס מהמילים המדרבנות, מהחוקים היבשים, ממשפטי ה"הכל תלוי בך", כי מי שבאמת מבין לליבי יודע על אמת שאני רוצה, באמת רוצה, אבל מרגישה כמו בת ערובה תחת איום, איום קטלני. על כל דחף חיובי שמנתב אותי קדימה יש את הדחף הפנימי וההרסני, שלוקח אותי 10 צעדים אחורנית. לא מצליחה להיענות לרגעים של ה"אמצע", לאכול כמו שצריך, להיראות כמו שצריך, להתנהג כמו שצריך. נמאס לי כבר להיות השחקנית הראשית בהצגת הדמים הזו, בהצגת האימים השקרית. לא רוצה לחייך יותר, לא רוצה להגיד שהכל בסדר, לא רוצה להיות שמחה – כי פשוט לא שמח לי. הכאב הפנימי שורף ובוער תחתיי, הכישלון, ההחמצה. פעם רציתי שיכאב למי שמסתכל עליי. למשפחה , לחברים. היום אני רוצה שיכאב לי, רק לי. ואולי יהיה לי שקט. אני לא רגילה להרגיש אפסית ולרצות להיעלם, לא רגילה להתחרט, להיכשל, לדעוך. מה בסה"כ ביקשתי? להיוולד מחדש קצת אחרת? הייתי רוצה לעשות איזשהו מהפך: להיות אחת שרואים, ששומעים, שאוהבים. למה עליי לחיות "חצי חיים"? להיות עם אנשים אבל להיות שקופה לגביהם. שונאת את החמצת החיים הזו... אני רוצה למלא חוסרים. אני רוצה שיחבקו אותי ושאני אדע שאני בסדר, שתמיד הייתי בסדר. נשמע הכי בנאלי, אבל אני מפחדת שאי אפשר לאהוב אותי. וגרוע מכל, כל פגיעה, כל הפרעה, כל חשש – מתורגם אצלי אוטומטית לשנאה ופגיעה עצמית? למה? אסור לי לוותר, אסור לי להרים ידיים, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה לבד! אני לא יכולה לטפל בעצמי ולדעת שאני נשארת בחולי הזה, אני לא יכולה פשוט להסתכל מהצד ולראות את עצמי הולכת ממני לאט לאט, כי זה מה שקורה.... אני לא רוצה להתעורר בגיל 40 פתאום, להבין ששרפתי את החיים לצמיתות, שהחמצתי/הפסדתי/נמנעתי, שיכולתי לעצור את זה ושהיו יכולים להיות לי חיים נפלאים כ"כ... והמחלה הזאת פשוט הרסה אותם. יש לי סיכוי להינצל? |