על גגות מגדלי החולמים.
| שמתי את עצמי על במה, כל כך כיף להתלבש באופן מיוחד, להתאפר באופן בולט, להיות משהו אחר, רק לא אני. באור הזרקורים בחנתי את עצמי, והנה גיליתי שאני עומדת במקביל למציאות. על גגות מגדלי החולמים... ממתי אני שם? לא יודעת. מתי איבדתי את עצמי? השד יודע מתי, והנה הדברים חוזרים על עצמם, אליי. כמו מעגל של במה, כמו חיים שהייתי רוצה שיהיו לי, יפים כאלה, מושלמים. אבל בעצם, אני נמצאת כל כך קרוב אך לא באמת שם. מנותקת מהזמן, רחוקה, נטולת מציאות, בתוכי רק תקוות שמרפדות לי את הקן. אני הולכת לטיפול, מהנהנת בהסכמה מול הפסיכולוגית שלי, כי בגדול? היא צודקת, חשופה לנימים. מתי יבוא היום, יבוא יום, שאכתוב על דברים אחרים, שאצא ממשבצת הילדה הדורשת שלא זכתה ל - x,y,z ? אולי כשיעברו להן עוד כמה שנים, אולי כשאוותר על איזה חלום, אולי אז זה יקרה, כשאוותר: על המגדלים שלי, כשארד מגגות מגדלי החלומות שבניתי בזיעה ובעמל, כשאבוא לשכון בבקתת החומר הפשוטה שהיא חיי, על מנת להפוך אותם לארמון עם הזמן (קשה להתנתק מיידית מפנטזיה)  .השביל עתה מכוסה בערפל. האם אמצא אותו? האם מישהו יבין מתישהו מה הלך פה בכלל? מה נשאר פה? מי הם אותם הצללים שמשתקפים מבעד לחלונות הסתומים וחסרי הרגש כאומרים - "היינו פה כבר קודם"? חסרות לי כעת כמה שורות של עצים ובעצים חסרים ענפים, וחסר רגש שלכאורה הוא פועם אבל רק לכאורה, והכל כל כך סינטטי - יחזור לעצמו בדיוק כמו שהגיע, חסר הבעה וחסר משמעות. חסר. רק שהשמש תמשיך לזרוח. |