| לפעמים אני לא מבינה אותך, אני מנסה להיכנס לראשך, לנסות לחדור לתוך מחשבותייך, לתהות איך את גורמת לעצמך לעשות בדיוק ההיפך ממה שטוב לך, ההיפך ממה שאת צריכה, זקוקה, חייבת. עבור מה את נלחמת? היכן הגבולות שהצבת לעצמך מלכתחילה? למה את עוברת דרכם בשקיפות? הלוא הם אמורים להוות לך מחסום, מקוש פנימי בפני החלטות נמהרות, בפני רגעים של אובדן חושים ובעיות לא צפויות. מדי פעם עולה לי מחשבה שאת בעצם נהנית מכל העסק, נהנית לסבול, לרעוב, לקפוא ולענות את עצמך. אולי את כבר רגילה להרגיש זנוחה ומיותרת, כואבת ומהורהרת (?). אולי כבר התרגלת למצב רוח הזה: שכמו עננה שחורה עוטף את כל כולך וסוחף אותך איתו, לעבר הלא נודע. אולי את בעצם לא יודעת מה את רוצה מעצמך, אז מתי תדעי? קולות פנימיים גועשים ובוחשים בך, כבר יותר משבועיים, תקופה ארוכה שאת תוהה בינך לבין עצמך, "מי אוהב אותך בכלל? מי מסוגל?" כבר שבועיים שאת שרה שירי הרס לעצמך לפני השינה, לא שינה ולא נעליים, רק קטעי חלומות טרופים שיש בהם יופי בכתמי צבע לא מזוהים. את אוהבת את הכתיבה הזאת לתוך עצמך, כמערבולת, נסחפת, את לא מסתפקת באנשים, את אוספת אותם ויחד עימם אובדת... מסתבר שיש להם משהו בעיניים שלך, שלך - אין. יכולת להינות מכל העולמות מבלי שיחסר לך דבר. אבל אין בך ואין לך כלום, את כל כך מתה! מהשלמות הזו, מהקנאת גוף הזו, מקנאת החינם. מופרעת, מוזרה. הרגש שלך אינטנסיבי מדיי, ההתנהגות שלך אימפולסיבית, את רצה סביב עצמך, בוכה ונאחזת. כגודל האכזבה כך התקווה, וכמה את נשארת עירומה מן התקוות הנכזבות. כל פעם את שוב, מחדש, מביאה את עצמך בתמימות. נשברת ומתאחה, אולי יבוא יום בו יהיה לך, בו תהיי לך. תהיי בדיוק, סמוכה ובטוחה במשען איתן שתבחרי, בחוט השדרה המתוח שלך, בלב, המקיף את כולך. קול העבר מכונן בך, נקבר בחציו עוד חי, אין סיבה לבכי, מה שהלך לא יחזור, חותם השאיר סימן, מבט חטוף אך כחול. ואת הוזה, חושבת שאפשר וייתכן, לומר שוב את אותן המילים, לחפור שוב תחת משכבו ולהוציאו, אולי אף לשנות את העבר מאותה הנקודה בה הגיע הקץ. נכון, נשבית, אך זה לא סופי, אני טועה? די לך מלהתחמק כמו מטרונום שאף פעם לא נוגע בקצה הפסנתר, די לסבל, די לסבל. תהיי כבר את, מתנה, תהיי שי. |