| הייתי רוצה רחוב אחר. רחוב בו הבית יהיה לי חמים ונעים, לא בגלל האנשים שדרים בו, אלא בגללי. הייתי רוצה רחוב אחר, חדר בו המראה המעוקמת לא תהיה רק זיכרון עמום למה שנשאר ממני, לפיסות אדם שנותרו כשאריות בצד הדרך האובדת. אני פותחת את חלון חדרי, הרוח מקפיאה לי את הריאות, כבר לא קל לנשום, לא קל. צלילי נגינת טרומבון בוקעים מהחלון הסמוך, זה השכן... פעם כל כך אהבתי מוסיקת כלי נשיפה – היום? זה מרטיט את עצביי לרמות שאמנע מן הכתוב. ולפתע, לרגע, הכל שקט וזורם אל עצמו. השכנים ממשיכים בשגרת חייהם, אורות מתחלפים, זבל נזרק, בכי של תינוקת ואורות גינה זוהרים ממול. מציצה מחלוני ובוהה בחיים האלה שחולפים על פניי, מסתכלת מהחדר הורדרד שלי, שמרגיש לי כל כך שחור, מעין קן חולה, מופרע, קשה לשהייה. חושבת לעצמי שאני מעולם לא חוויתי את השגרה ה"בריאה" הזו, ומאידך כל הדברים שאני חוויתי על בשרי – אחרים כבר לא, וזה בסדר, כולם בסדר, הכל בסדר, אני בסדר(?) אנשים שרים/רוקדים במעגלים, עולים, יורדים, חיים, מתים. אני מול עצמי, מול מי אני? שוב הלב לא מדבר, שוב הגוף לא מתקשר, כישות נפרדת, עצמונית ודפוקה. הייתי רוצה רחוב אחר, כתפאורה לחיים אחרים, שיהיו לי גם אם אין לי מקום ממשי. כהרגלי, מגישה את התשובות, לא על מגש של כסף, את השאלות? משאירה קרוב קרוב ללב. האם? האם? ואין מילים... אין מילים יותר טובות להרגשה הזאת. כמו תלויה באוויר, גזורה מתוך עולם אחר, מודבקת בתוך רחוב חשוך, עלוב ופצוע. פעם היה כאן אור יום, פעם היה אפשר לשיר בקול ולמצוא את הדרך, ומה אני מוצאת עכשיו? יגעה ומותשת, יגעה מאוד. עוצרת לנוח על ספסל עזוב, לצד אותן מילים מנחמות שמניחות אותי על שפת המציאות. אני רוצה שמש! שתשתולל בשמיים כמו ירח, תופיע, תיעלם, תתחסר, תשתלם, שתעז לצאת גם בזמנים שלא שייכים לה, כמו הירח. אני רוצה שהיא תבער, תאיר את כל הארץ ולפעמים גם תשרוף בגלל אובדן שליטה. שתחמם כל רגב אדמה, תיתן להזיע את כל המלח שבפנים ואז תרפה, ותחזור להיות השמש של היום: קבועה וסימטרית, יומיומית, זורחת ושוקעת, עד לפעם הבאה... הייתי רוצה רחוב אחר, רחוב בו אפשר לצאת לנתיבים שטרם נתגלו, אפשרי שנצא מהעולם הסגור הזה שנקרא אדם? |