| קצת קשה לי לברור מילות פתיחה לפוסט הנ"ל, אולי זה סתמי, אולי אף ילדותי ומקומם אך לאחרונה ו(בעיקר)בהסתמך על היומיים האחרונים, אני חשה שפשוט מוציאים לי את כל האוויר מהמפרשים. תארו לכם סיטואציה ובה עומדת ילדה/נערה/אישה בת 23, מתלהבת, נרגשת ומלאת חיים לעשות/לפעול/לבצע/לשמח את משפחתה שמזמן שקעה במצולות, מציגה רעיון שזוכה לרוב קולות ותמיכה ואז זה קורה, ברגע אחד, לאחר כל המאמץ שהושקע, לאחר המחשבה הרבה שהושתתה בביצוע, עיקום אף, שתיקה, מסר שגוי. אז החלטתי להכין ארוחת ערב שישי לכולם(מה עבר לי בראש לעזאזאל?), להיות מופקדת על הניקיון, הבישולים, הכל מכל וכל, ולמרות שהדברים החלו ברגל ימין, מצאתי את עצמי בסופו של יום מרוקנת, מושפלת, בתחושת אפסות וחידלון, אף אחד לא שווה אותי, פשוט כך. ואולי איני קוראת נכון את המפה, ואולי אין לי מקום כלל בנתיבי "הגלובוס" המשפחתי, אך אלו הם פירושיי, למרות ועל אף סמך נסיון חיי הדל. מה בסך הכל ביקשתי? שלרגע יזנחו את הפרעת האכילה שלי בצד? שיתנו מעט תמיכה וגב למישהי מופרעת שמנסה להקטין את ההפרעה בפומבי? הרי היא גם ככה שם, חיה, עוצמתית ובוערת, אבל אולי נתעלם ממנה לכמה שעות בודדות? זו בקשה לא נורמלית? לא הגיונית? עבורי, הוצאת הרוח ממפרשיי, מרעיונותיי, מפעולותיי שמגיעות מן הקרביים – היא מסוג הרגעים שאני מייחלת ומתפללת לרעידת אדמה. פשוט כך. ואולי הייתי תמימה מדי, שהרי ידעתי שבסופו של דבר, בסופו של יום תגענה אותן ההערות "המשתלחות", ששורפות לי את הבטן, אותם מבטים שיודעים אודותיי הכל, שאין מה להסתיר, הכל חשוף ומונח על מגש, ואני כטרף... אני שונאת את כולם, שונאת גם את עצמי על שהיה בי ניצוץ תקווה שישתנה דבר מה, אווירה של יובש ואדישות וגועל והחמצת פנים, והכל חוזר בחזרה, כתמול שלשום. הוציאו לי את הרוח מהמפרשים, תגובה שדקרה אותי כמו סיכה שפוצעת בלון בחור גדול ולא בדקירה בלי רעש של "בוּם". האוויר יוצא מן הבלון במהירות חומר הגלם שלו, מעוך וחסר צורה. וממני? נותרת ממנו רק פיסה מקומטת של מאמץ לשווא, ואז נותר רק גוף שתוהה ותוהה ותוהה, ונאכל מתהיות. מי היה מאמין, השקרים? לרועץ? ומסתבר שגם כנותי. בצעדים נואשים אני נתקלת שוב ושוב בחומות בצורות של חוסר הבנה או חוסר לנסות להבין ולרצות. מעתה אני משנה את הטקטיקה ומשחררת את כבלי האשמה והייסורים שמכרסמים בי. במקום להסביר, לתרץ ולהתפתל כל היממה, פשוט אמנע, אתעלם ואנשום עמוק. אף אחד לא שווה אותי, אך אין זה אומר שאני – אינני שווה. יחי הבלון המחודש באוויר! |