| עוד ציוצי ציפורים נכנסים פנימה אל תוך חדרי... מתישהו זה צריך לקרות, בסוף כל הזמן הקצר הזה בו הגוף מוטל מנוטרל על המיטה. מבט מהיר ואוטומטי אל השעון המעורר מגלה שעוד לא הגיעה השעה שיצפצף, ואפשר לשוב ולעצום את העיניים בהתמסרות מוחלטת ופשוטה. החדר כבר איננו חשוך כאתמול, אבל כל אווירת החיות שנשבה בו ומחוצה לו מתפרסת עכשיו במרחב שביני למיטתי. כבר יגיע הרגע, זה ברור למדי, הרי אי אפשר למתוח את הזמן, שבו ישלח השעון המעורר את אותותיו אל חלל החדר וידום, דוחק בהדרגתיות אך בעוצמה. הגוף שלי רעב וצמא. בקלות הוא יכול להחזיק עוד ימים רבים שם, מוטל ומנוטרל, אי שם בין הכריות והפוך המלטף. שלא כמו בלילה, בו ההינתקות מעולם המחשבות לא מתרחשת במהרה, וציפורי לילה מנהלות שיח פנימי מעמיק עד לאיבוד שפיותן, עכשיו הגוף והמוח כבר רגילים לרפיון, לחלום, ואין אף שריר שקל להזיז אותו. גוף הזקוק לשינה, ורוצה אותה ויכול להמשיך לסחוט ממנה את כל מיציה עד אור ראשון. אך מיד נכבה. באופן אינסטינקטיבי אני מנסה לחוש את גופי, עצמותיי, שריריי, כמו נאבקת בגלי ים עצומים, נאבקת בגוף המשתוקק, שעסוק אחר כך בצחצוח שיניים ושטיפת פנים, ובשאר מטלות השגרה המאוסות... העולם הוא קו ישר ושטוח עכשיו, בלי יותר מדי בלוני רגשות, דמעות, חיוכים ומילים ארוכות. הכול רץ, מנסה להידחס אל תוך 24 השעות שטסות מבלי להרגיש. לא רואה אף אחד בבוקר. המוח לא מנתח, כל הרעיונות שהלכו לישון איתי נעלמו אל מתחת לכרית. אין זמן לעצור לחשוב עכשיו, תוך כדי שכיבה (שהפכה ללא נוחה) על המיטה מתחת לשמיכה. אין לי זמן, וגם אין עיניים, להביט מסביב על השמש שמסתננת מעבר לחלון, על התחייה המחודשת מתוך קן השקט, על העולם הקטן שנוצר בו עם הדינמיקה המיוחדת שלו בכל יום מחדש. ובזמן היקיצה, תוך שתי דקות, אני מוצאת את עצמי נארגת אל תוך החוטים המושכים במציאות, נתקלת בסבך, בקשר, בשקר. אני רוצה להעיר, להתעורר, להתפכח. |