| את בכלל לא יודעת מה קורה לך, אז את מתנתקת. מחבקת את עצמך בתוך קהל של אנשים. את מנסה לצבוט משהו בפנים, לא, לא לצבוט – צביטה זה כאב וכאב את במילא לא מבינה. את מנסה לגעת בחלל שבתוכך, מן עיגול אדום בחדר הכי אפלולי של הלב. את מושיטה את היד ומותחת ומותחת ומותחת... אבל אין שום נס והיד לא מתארכת. הדבר היחיד שמתארך זו השתיקה שלך, נמתחת ונמתחת, נהיית דקה יותר ויותר שברירית, עוד רגע ואין לה כל אחיזה במציאות. שתיקה בדמות שקיפות שנמתחת ובה את לא מצליחה לגעת. לפעמים את רוצה לחזור לאנשים, לשבת איתם באמת, להסתכל עמוק בתוך עישוניהם באמת, להיות באמת, לשמוח באמת, לדבר בתנועות ידיים שכל כך אופייניות לך, כן, כל מה שאת רוצה זה לחוש שייכות. שייכות למשהו שגדול ממך, שייכות לקבוצה שמגוננת, שמסתירה, שתמיד תמיד איתך. אך איך תגעי בהם אם לגעת בעצמך את לא יכולה? את יודעת מה עלייך לעשות וכיצד עלייך להירתם ולכן עכשיו את סולדת מזה אך עם זאת נכספת. "אל תגעו בי", אך בכל זאת רוצה. כן, זה כך גם בקשרים שלך עם אנשים. את רוצה להיחשף, רוצה לדבר, רוצה לפרושֹ את עצמך, רוצה לקחת דף ולכתוב ולכתוב ולכתוב. את רוצה שמישהו ידע. אך כשזה מתחיל את מתקפלת, את כל כך פוחדת שיראו את תוכך ופתאום יבינו שהשתיקות שלך וההימצאות שלך בתוך עצמך זה לא בגלל מיוחדות, זה לא בגלל שאת ילדה "מדהימה" ושופעת טוב וגם לא בגלל שאת עמוקה וחושבת אלא - סתם. בגלל שאין לך מה לומר. את פוחדת שפתאום יבינו שכל מה שבתוכך זה ריק. ריק וחוסר אהבה עצמית. את פוחדת שפתאום יבינו שאת סתם ילדה טיפשה ושטחית בלי, בלי, בלי עומק, בלי מיוחדות. פוחדת שיבינו שאת סתם. אך את רוצה להיחשף, רוצה לבנות קשרים אמיתיים וכשמגיעה לנקודה המכרעת את מתקפלת, את מפחדת, פתאום לא רוצה לפגוש את העיניים של האחר, משפילה מבטים, מתרחקת, נאטמת, מתקשחת, בורחת, מנתקת מגע, כי מה יקרה אם מישהו יצליח לגרום לך להיפתח, ובמקום המים הצלולים שחשב שזורמים שם בפנים, יראה רק שאריות אוויר חלול של אדם השונא את עצמו? אז את נעלמת. האדם שמולך מתייאש, לא מבין לאן ברחת לו, מביט בך פעם אחרונה ואז סב על עקבותיו. את נותרת שוב לבד. שוב עם רצון לחשוף, שוב כימהון למגע, לביחד, לשייכות, לאינסוף, לחיבור, לשתיקות, לחיוך, ואת נותרת שוב עם ריק, ריק חלול שאת מכירה כל כך טוב מבפנים. ושוב, שוב את לבד. אז אולי תגעי כבר בנקודה האדומה הזאת שבלב? אולי כבר תהיי עצמך? תרגישי טוב סוף כל סוף ותוכלי לפתוח עצמך מן הפנים אל החוץ. מבלי, מבלי לפחד ממה שיקרה אחר כך... האם אי פעם תצליחי? |