| במרוצת השעות החולפות ביעף והימים האוזלים, פעמים מועטות וקצרות מדי אני נודמת לרגע על מנת להסתכל מסביבי ולהודות להזדמנות שנקרתה בדרכי. התקשיתי לצאת לרגעים מקונכיית הסבל, המופרעות והחולי, מביצת הפרעות האכילה שלי שהטביעה אותי כמעט עד מוות. ולמרות הכל יש בי כוח סבל והישרדות מופלא, אני עדיין כאן, קיימת, נושמת. התאשפזתי היום במצב הכי שפל שהגעתי אליו בכל שנות החולי, וכרגע, מהמקום הכל כך נמוך הזה, ממקום של ריתוק למיטה, מוניטור וזונדה אני רוצה להבטיח לעצמי שהפעם לא אסרב לפרח שבי להיעזר בכל הסביבה שהוא צריך כדי שיעמיד עמוד תפרחת, הפורש כותרותיו מעט גבוה יותר מדי רגע. אני יודעת היטב שלכל רצון פנימי חיובי שכזה מצוי שורש בנשמתי המזין אותו, שכל רצון כזה יכול להתממש, שאני מאמינה ברצונות הללו וביכולת שלהם כי אלו הכוחות אשר היו מצויים בי מאז ומתמיד, ואני בטיפשותי סירבתי לעשות בם שימוש. אז כרגע החלטתי לעצור, ובעזרת כל עצירה קטנטנה כזו והעפת מבט לעולם, אני מגלה יותר ויותר שמהות בחירותיי הן לבחור בין טוב לטוב. בחצי חיוך של מבוכה, השפלת מבט ועפעוף של תמיהה, אני נותרת דוממת מול שפע הטוב שעוד אוכל לגלות ולחשוף בהמשך, גם כשאינני מוצאת את כוחי לזכות הזאת. ויודעת שיהיה לי קשה ומסע גיהינומי, אבל יש בי היכולת והרגישות באצבעותיי לעבוד בקטנות, ואת התרחבות תנועותיי המגדילות נשמתי ארחיב עם הזמן. הייתי רוצה למחות על החושך שחדר לחיי ושאב לי 12 שנה מהם... על כל העוולות שנעשו והתחוללו בגופי בשם הפרעת האכילה שלי, על כל הזוועות שטפלו עליו, על כל החרדות שהציפו והציפו עד טביעה, על כל היגונות שנתלו על כתפיי החלושות, על כל המפלצות שהסתירו אותי תחת גלימתן. הייתי רוצה לומר שאין בי כוח לפלס דרכי בחשיכה יותר, שהחושך יישאר במקומו, ישן, קודר ואפל אך רחוק ממני. שהזוועות יפסיקו לנוע, לזוע, שעיניי העצומות לא יקלטו בזוויותיהן מפלצות מתרוצצות, שטנים ושדים משתוללים. וגם אם הוא שם, שבוי, בדיוק כמו כל הפוחדים, ללא קרן אור שתמיס את אפלת לילותיו - אני רק רוצה לזעוק להגנתי, להגנת גופי ושמי הטוב, שכחתי כבר את שמי, מגששת כמו תינוקת...מחדש. מודה לך אלוהים על נשימה מחיה מדי יום ועל לב הצומח מתוך אמונה לבריאות. על זוג ידיים ארוכות, על הדיוק, על התפיסה, על חדות הראיה, על המילים שעל הדף, על הכתיבה והרצון הבוער להשיב לעצמי את חיי. על כתיבת הנשמה שלי בתוך חיי וחזרה. החזיקו לי אצבעות! |