| דמיינו לכם עולם ללא עצבות וכאב. עולם בו כולם מחוייכים מפה לאוזן, עולם שכולו נוטף דמעת אושר גדולה. דמיינו לכם עולם שכולו חיוכים רחבים מחלחלים בנו, מרחיבים פנינו ללא קמטי תוגה. דמיינו לכם עולם ללא חולי ומכאוב, עולם בו כולנו בריאים, נטולי חריטות עבר, נטולי צלקות, נטולי הפרעות אכילה. דמיינו לכם עולם ללא מלחמות ומדון, עולם בו הטורפים הוא סמל לשלום. דמיינו לכם עולם בו אין ניצחון על כישלון, אין קנאה, צביעות ושנאת חינם. דמיינו לכם עולם פשוט, בו כל בני האדם איכפתים אחד לשני, חומלים אחד את השני, דמיינו לכם איזה עולם זה היה יכול להיות. דמיינו לכם משעול זרוע כוכבי משאלות, בו אנו מטיילים כאילו אין מחר... * * * * דמיינו לכם ישוב קטן, שבו כולם מכירים את כולם. עכשיו דמיינו שם בית, ברחוב ראשי אך לא ראשי מדי, באמצע היישוב, מעין כפר-עירוני. בית צהוב שכזה, גוון של חלמון כהה מאוד, ויש לו חצר אחורית מקסימה, עם מרפסת קטנה ונדנדה ישנה בצבע לבן דהוי, כמעט אפור. עכשיו דמיינו על הנדנדה נערה/אישה כמעט בת 24, בהירת עור, רזה(?), חזה קטן, פנים חיוורות ומבט עצוב בעיניים. הנערה הזאת לובשת שמלה בצבע תכלת, שמדגישה את בוהק חיוורונה, עטופה בשל ישן של סבתה. עכשיו דמיינו את הנערה הזאת יחפה, יושבת עם מחשב נייד על הברכיים, מלקקת את השפה התחתונה שלה מפאת היובש ומקלידה במרץ, כותבת למרחבים... כלב מנוקד רובץ תחתיה, על הרצפה והיא מצידה מתנדנדת לאט בעזרת רגליה, הנוקשות. היא עייפה אך מרוצה, הבית שקט כי המשפחה יצאה לחופשה משפחתית והיא לא רצתה להצטרף אליהם. דמיינו שבגן השעשועים שמאחורי הבית שלה יושבים אינספור נערים ונערות, קשישים וקשישות, מכל המה ומי. מבלים ומנצלים את שעות אחר הצהריים המאוחרות של היום עד רדת החשיכה. השכן מהבית הסמוך יוצא אל המרפסת שלו והיא מנידה בראשה לשלום... אוויר נעים של תחילת הקיץ עוטף את עורה בצמרמורת נעימה, גופה עדיין קצת לח אחרי המקלחת והיא נקייה וריחנית. היא מעבירה יד בשיערה הארוך, מתבוננת בגופה, על הקפלים בשמלתה ותוהה לעצמה לו רק יכלה להיכנס לאיזו אגדה עכשיו, בעיותיה היו נפתרות...או שמא רק שכנעה את עצמה שכך יהיה. האוויר כל-כך צלול ונקי וטעים, כמעט משכר. הנערה פוסקת לרגע משצף כתיבתה ונכנסת להביא כוס מים מן המטבח. היא לוגמת אותה לאט ונהנית מכל לגימה. גבותיה מתרוממות למשמע קול ההמון הילדי והקשישי העוטף את גן השעשועים, צלצול טלפון קוטע את מחשבותיה והיא עונה, זה אבא שלה ששואל מה איתה: "הכל בסדר, כן, "אכלתי", לא, אני אחרי מקלחת, אולי אחר כך." היא עונה לשאלותיו בקצרה והשיחה מסתיימת. היא מסתכלת על ציפורניה השבורות והסדוקות שמקישות במקומה על המקלדת, על צבען הסגלגל והקודר למרות האוויר החמים. עכשיו דמיינו את אותה הנערה, עשר שנים אחר כך. עדיין בהירת עור, עדיין קטנת חזה, עדיין עם פנים חיוורות ועדיין עם מבט עצוב ונוגה בעיניים. קמטי צחוק לא יהיו לה, הנערה הזאת לא צוחקת הרבה. היא לא נוטה להיות מאושרת הרבה. בגיל 34 היא תשב בדירתה הקטנה בתל-אביב, יהיה שקט כי בן זוגה לא חזר עדיין מהעבודה, או שהוא חזר ונכנס להתקלח. היא עדיין תהיה רזה (?), כי בטן הריונית לא תתנשא בינה לבין המחשב. היא תחייך ותבכה בו זמנית. הקמטים יתנוססו סביב פיה, אך סביב עיניה לא יהיו קמטי צחוק. כי הנערה הזאת לא נוטה לצחוק. היא די מלנכולית אם לומר את האמת... אבל לרגעים, היא מאושרת, החיוך נסוך על פניה, עיניה מצטמצמות וברק לא רגיל מרטט בעיניה. אתם מצליחים לדמיין אותה צוחקת? באמת? באמת? באמת? כי אני לא! ואני אותה הנערה. ובי הותירה הפרעת האכילה צלקת. |